יום שבת, 2 במרץ 2013

לבא למקום מוכר ואהוב מלפני שנים

עברתי חוויה כזו לפני שבוע, ואפשר לתאר.
אחרי 6 ימי הליכה בשביל ישראל הגענו לערבה. הישוב שנגלה לעין כשעוברים את האוכף האחרון בין גבעות הגיר, הוא ספיר, ישוב קהילתי לא רחוק מעין יהב. אך לידו מחנה, בסיס חטיבה בעין יהב. לשם הגעתי כשהייתי נער וחבורת עין יהב ישבה שם, לפני שהוקם ישוב הקבע. זה היה ראשית הקשר לערבה.
למחרת, יצאנו לרכיבה מספיר לפארן. עם כל קילומטר של דרך דרומה הרגשתי את הצפוי לקרות הולך ומתקרב. מתי אהיה מספיק גבוה ומספיק קרוב כדי לראות את האוכף בכרבולת (סימן מובהק בקו הנוף של פארן ) ולדעת שהנה זה מגיע. עוד טיפוס ועוד ירידה, בדרך שמעולם לא עשיתי, קילומטרים ספורים מערבה מכביש הערבה המוכר כל כך. ואז מגיע הרגע בו הכל נפתח. נוף הפארן הרחב, הרי אדום של אחר הצהריים, ונווה המדבר של המושב. האופניים מושכות יותר מהרגליים. נעלמו השנים שמפרידות בין אז לעתה (ארבעים שנות הפרש לא הולכות ברגל....או בגלגל אופניים) והלב מתרחב כמו הנוף. בשלב זה לא המשכנו בשביל המסומן אדום שמוביל למזרח מהמושב, אלא עם שביל ישראל שמאלה עד לחניון המסודר. ומשם בדרך קו הצינור, מהקידוח עד לגשר פארן. צילום על רקע הגשר, להשאיר זכרון תמונתי, והמשך ישיר אל שטחי החממות.
ההרגשה היתה כמו בשיר, כמו התנגן לו השיר ״אני חוזר הביתה....״ אל אותם השטחים בהם התחלנו לעבד בגן הירק המשותף, קצרנו מספוא לעגלות הראשונות, אפילו שתלנו מטע ניסיוני . התחלנו לרכוב בין החממות , ואני מושך לכיוון חלקה ירוקה לא מכוסה ברשת. והנה, מעבר לפינה, מי הראשון לפגוש ליד חלקת החמניות אם לא את יונש, מתקן צנרת.....כמו פעם. אחרת כל כך אך קצת כמו פעם. עוד קילומטר אחד, כניסה בשער הפתוח ליד בתי האריזה, דווש עד לחצר הנכונה, והחזרת אופניים . הגענו!!.
 לשביל ישראל יש נקודות שיא שונות. מראש המירון ועד ראש שן רמון, יש בו נקודות בולטות. אבל לפעמים הן נקודות אנושיות, כמו צביה חברתנו מגרעין פארן, שארחה אותנו בצור הדסה, או משפחת אור בעין יהב. 
אבל מבחינתי להגיע לפארן היה שיא מיוחד. חיבור של אהבת ערבה שלא עברה לי, עם אהבת מקום שהייתי שותף להקמתו והוא יקר לי לתמיד, ועם אנשים יקרים שבו. שעמלים יום יום להמשכיותו ושגשוגו. 
ומה ההסבר לכל זה- פשוט אך מורכב. גירויים בשטח שקשורים לחוויות טובות ורבות, מעוררים גם עכשיו תגובות רספונדנטיות, בקיצור- התרגשות....