יום שישי, 20 בדצמבר 2013

אנחנו ואוטיסטים עושים כושר

אימון גופני, פעילות מאומצת, כושר – היתה תמיד מרכיב חשוב בהתנהגות האדם. יש לה שימושים חשובים בשמירת בריאותו של האדם, וגם בשמירת יכולותיו הפיסיות. אמנם יכולות אלו לא באות בימינו לביטוי בולט בעבודות רבות שאינן דורשות כושר גופני, אבל מי שחלש מתקשה בתפקידים רבים, ותסכימו איתי שאפילו לעלות הביתה כמה קומות- דורש כושר. וישנו גם מרכיב התחרות החברתית- אצל אלו שרוצים להשיג אחרים ולהגיע לפניהם....
אולי בגלל זה רואים הרבה מאד אנשים ונשים עסוקים בפעילות גופנית שכזו? כנראה שהמוטיבציות מגוונות, וצריך לזכור שהפעילות עצמה משחררת חומרים (אנדורפינים ועוד?) שגורמים להרגשה ממש טובה, כך שיש כאן גם חיזוק פנימי/פיסיולוגי להתנהגות מאומצת זו. על שפת הים, כשאני צועד, יש רבים שרצים וצועדים אף הם. כשאנחנו ברכיבת אופניים, יש קבוצות ובודדים רבים אחרים על אותם מסלולים, כבר השכם בבוקר, וגם כשקר בחוץ! וכך היה גם היום, כשלא מעט מתנשפים ומתנשפות במעלה דרכי העפר מושכים למעלה, במעלה הגבעות באזור רמות מנשה.
אבל מה אפשר לעשות עם כל האוטיסטים? לא רק הקטנים- אלא בעיקר המתבגרים והבוגרים. איך מביאים גם אותם לפעילות כזו? אז זהו- שצריך! ואין לוותר לנו ולהם. ולחייב לעשות תרגילים של כושר וכח, לרכב על אופניים במאמץ, לשחות בבריכה, ולהתאמן עם משקולות. ולהשתמש בכל מרכיב מוטיבציה שאפשר- ובלבד שיעשו זאת. והמטפלים שלהם שרגילים ללוות וללמד- אנא, יפעילו גם את עצמם ויאמנו אימוני כושר גבוה, ויתנשפו אף הם! זה בטוח יעלה איכות חיים של המתנהג ושל הסובבים אותו!! וזה שווה מחקר- לבחון משתנים שונים בהתנהגות של מתבגרים ובוגרים אוטיסטים- והקשר שלה למעורבותם בפעילות גופנית מאומצת.

להתראות על האופניים.....או בצעדה....
ואת התמונה לא הצלחתי להעביר ולצרף.....פעם אחרת.

יום שבת, 30 בנובמבר 2013

לקט

לקט- אותם פירות הנאספים לאחר ההקטיף והאסיף העיקרי. לקטים- אנשים שחיו ללא חקלאות אלא על איסוף מוצרי מזון מהטבע הפראי. לקט שכחה ופאה- אלו סוגי האסוף המקובלים בחקלאות של ימי אבותינו, שהיו משאירים לעניים ,
ואני- מלקט בתקופה מודרנית, שאריות שאחרי הקטיף במטעים שסביב זכרון יעקב.
ואיך אפשר להסביר התנהגות כזו? א. למדתי אותה בהיותי ילד במושב. גם ראיתי מודל כזה מהורי, וגם קיבלתי הוראות לביצוע. היינו משתדלים שלא ילך לאיבוד מזון שנשאר אחרי האסיף המסחרי. בוטנים שנשארו , קלחי תירס שנשכחו, פירות במטעים. ב. טעמם של פרות בשלים שאחרי האסיף טעים יותר מזה של הפרות הנקטפים לשוק, רגע לפני הבשלתם המלאה. ג. הם לא עולים לי בכסף אלא רק בזמן . ד. התענוג באיסופם, מלא הדלי רימונים, או אפרסמונים- אין כמותו. ה. האפשרות לחלק פרי לילדים ולחברים הוא מקור שמחה ותודה. ו. ומכמויות גדולות אפשר גם להכין ריבות וליקרים, גלידות ומיצים.
אז עם מערכת חיזוקים כזו לא פלא שההתנהגות משתמרת עשרות שנים.
גם השנה אספתי והנה הוכחות.
והמפליא- רב השדות והמטעים לא מקבלים את המצווה הזו- אף אחד לא בא ללקט, והשאריות הולכות לאיבוד..
ואת הטעם- קשה להעביר. דמיינו....
Displaying 20131130_093153.jpgDisplaying 20131130_093054.jpg

יום שבת, 16 בנובמבר 2013

בשירים זה נכתב אחרת

שנים אני עובד בתחום. ילדים רבים ראיתי וגם הורים, אבות ואמהות.
כל אחד ואחת ודרך ההתמודדות שלהם עם השבר והקושי , שמתחיל עם קבלת האבחנה או לפניה, כשמבינים שהכל לא ממש בסדר, וממשיך בשנים ארוכות של השקעה, הצלחות ותסכולים.
ויש דרכים רבות להתמודד.
אחת מהם היא בוודאי האמנות. וגם האמנות שבשירה.
כשקראתי את שיריה של אילה בן לולו (ילדות מקוצרת, הוצאת פרדס 2013) מצאתי התמודדות כזו.
וכאן שירים על ילד מקסים שאני מכיר, דרך החוויה האישית כל כך של אמא.

הבובה שלי

כמו עם כל השכלולים הטכנולוגיים
היא עוצמת ופוקחת את עיניה
עם נגן לבכי ולצחוק.
מאכילים אותה בבקבוק,
והיא עושה פיפי.
היא עושה פיפי
ומחליפים לה את הטיטול.


סרקתי את שערך,
ערסלתי אותך בשירי ערש.
טיילתי אתך בעגלה.
אני מסתכלת עליך.
אינך רואה אותי.
פיך מצויר
עיניך מזוגגות,
ריסיך ארוכים.
בובה

אקולליה
את שואלת אותו
מה יש בתמונה?
הוא מביט בך ואומר: "מה יש בתמונה?"
- "אתה תגיד לי! מה יש בתמונה?"
- "אתה תגיד לי! מה יש בתמונה?"
- "לא! אתה צריך להגיד לי מה יש בתמונה?"
- "להגיד לי מה יש בתמונה?"
- "אלוהים אדירים! יא סתום. מה יש בתמונה? יש חתול? יש כלב?"
- "יש חתול? יש כלב?"

ויש עוד.
לא קל לקרא, אך יש כבוד גדול למילה ולאדם מאחוריה, ולילד שמאחורי האם.
וטוב לדעת שיש המתמודדות עם האמהות הזו גם בשיר , בציור, בתנועה, בספורט, בקריירה, בעבודה, בכל דרך שנותנת כוח להתמודד.

אז הבלוג הפעם שלהן, האמהות האלו.....

יום שישי, 11 באוקטובר 2013

אחרי רומניה- בית לחם, ו ABA

עבר חודש מאז הכתיבה הקודמת. איני יכול שלא לנסות להסביר זאת....התנהגות הכתיבה אף היא צריכה תידלוק בחיזוקים. מן הסתם מיעוטן של תגובות אינו משמר התנהגות כתיבה, גם אם אני מדמיין אתכם קוראים ושמחים...אז מי ששמח בכתוב- שימצא דרך להגיב!.  
אתמול ראיתי את המציאות מצידו השני של הגבול הפנימי שלנו, גבול בלתי נתפס בין ירושלים לבית לחם, בין שטח ישראלי, לשטח C לשטח A.
פשוט הוזמנתי על ידי חברתי צביה, מטפלת במוסיקה שעובדת חלק מזמנה במוסד שיקומי בבית לחם,  לתת (בהתנדבות) סדנא על ניתוח התנהגות לצוות שעובד במקום. צירפתי למשימה שני מנתחי התנהגות נוספים שהסכימו לתת סדנא של כמה שעות כל אחד.
לפני המפגש ביקשתי לבקר במוסד עצמו, בבית ג'אללה.
המקום נקרא Lifegate  .  מבנה ששלוש קומות מתוכניתו המלאה בנויות לתפארה, מצוייד כהלכה, ברמה גבוהה. הכל מתרומות מן הסתם מאירופה. שלל חדרים לכל פעילות שיקומים אפשרית, גישה אקולוגית מתקדמת, אנשים שתורמים לשיקום ואיכות חיים לכל מוגבלות קיימת, מCP בכסאות גלגלים , עבור דרך פיגור שכלי וכמובן גם אוטיסטים.  (http://lifegate-reha.de/en/start/)
והצוות שבו, כעשרים וחמש נשים ושני גברים  (היחס כמו אצלנו) הגיע למפגש השתלמות, בבית ספר תליתה קומי (שבשטח C).
ואז קורה המוכר לנו בכל מקום- מחיצות בין אישיות, קונפליקטים לאומיים, מצוקות פוליטיות וכלכליות מונחים הצידה, וניתוח התנהגות מדבר אל כולם
גם אצלם האוטיסטים נמצאים, ויהיו יותר מקודם, גם אצלם בולטת התנהגות גירוי עצמי ופגיעה עצמית, בריחה מלמידה והתפרצויות זעם. גם אצלם לא מצליחים ללמד כמו שאפשר, גם אצלם יחס של 2 על 8 ילדים לא מאפשר תכניות אינטנסיביות. וגם אצלם ניתוח התנהגות יכול להועיל כדי להכשיר לעבודה יעילה יותר.
קשב ועירנות מעבירים כמה שעות של הרצאה משתפת, עם שאלות והדגמות. והאנגלית שלי מתורגמת הפעם לא לרוסית ולא לרומנית, אלא לשפה הרשמית השניה של ארצנו, ערבית, זו שאנו לא יודעים , לבושתנו, לדבר בה!!
יהיו עוד שני מפגשים, ולאחריהם אולי עוד, וכבל נשלח ונקלט המסר- גם מהם ראוי שיצאו ללמוד ניתוח התנהגות. ולוואי ויכלו לבא אלינו ללמוד (אבל מחסום השפה...), ואם לא כאן אז בעמאן!!
ואני ביקשתי וקיבלתי סיור מאלף בבית לחם עצמה ובנותיה. מבט מהדרום על ירושלים כולה (בית ג'אללה מקום גבוה...), זכרונות ממקומות שהייתי בהם לפני 40 שנה כחייל צעיר, כנסיית המולד, החומה האיומה שעוטפת את מתחם קבל רחל,  המכוסה בגרפיטי כמו חומת ברלין שנפלה. העמק הנפלא של הכרמיזן המאויים בהרס בבניית הגדר-חומה שלא הושלמה....
ותמונה אצרף בנפרד.....
שבת שלום ושבוע טוב.




יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

המשך על רומניה. אודות הקשר בין קריאה ודיבור

יום אחרי אותו ערב בו כתבתי לכם את הבלוג הקודם, ברומניה, נפגשתי עם ילד נוסף, לפגישה אחת חד פעמית, שביקשו שאבוא, בסיום היום, ואולי אוכל לסייע.
פגשתי ילד בן 11 בערך. ביישן ביותר, מבין שפה. משתף פעולה.
ומתברר שהילד יודע טכנית לקרא טקסטים, וגם להעתיק או לכתוב מה מוכתב לו, ברמה טובה יחסית.
אך כמעט לא מדבר ספונטאני, לרוב שותק. וליכולת הקריאה והכתיבה אין ביטוי בהבנה של טקסטים, או ביטוי עצמי.
אז למה הוא צריך את האימונים הרבים בכתיבה וקריאה, שאלתי. ולא הייתה תשובה.
הצעתי לכתוב לו פתקים עם שמות חיות. שיגיש את הפתק בו כתובה החיה אותה רוצה לקבל מאוצר תמונות החיות שהוא אוהב. תקשורת חלופית במילים כתובות....
תוך רגע הילד קלט מה הקטע, והתחיל להגיש במדוייק את הפתקים הנכונים, כדי לקבל את התמונות שעוד נשארו אצל המורה שמולו! ואז כמובן הוספתי לו דרישה- : תקרא את הפתק לפני שאתה מוסר אותו- וכך קיבלנו בקשות מילוליות, אמנם בקול חלש ולא לגמרי ברור, אבל מובחן ונכון.
אמרתי- בואו נלך צעד אחד הלאה. החלפנו את התמונות בקערת פירות מגוונת. וכתבנו לו פתקים עם שמות הפירות. אלא שהוספנו לו פתקים עם המילים: דצ'י (שם המורה) תן לי, וסידרנו אותן במשפט.
תוך רגע הוא השתמש בזה כך שכל פעם הרכיב למשפט הבקשה פרי אחר בסופו, הקריא את המשפט וקיבל את הפרי שביקש. אילו היו פחות או יותר המשפטים הראשונים שהילד אמר בחייו באופן מובנה וברור. התרגשותם של המורים והאם היו גדולים, ויצאנו בשמחה לשחק בחוץ....
הווה אומר, לפני שמלמדים מיומנויות אקדמיות לרוב, צריך לשאול- איך והאם אם ישרתו את הילד לדברים פונקציונליים. סתם לקרא ולכתוב טכנית זה לא חכמה גדולה, אבל אם זה מסייע לתקשר ולדבר- נפלא!!
(וזה אותו דבר גם בעברית, לא?????)
חתימה טובה לכולם, ושנקרא ונדבר לטובה.....


יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

ילד אוטיסט ויחיד

כותב מרומניה. פוגש כאן שתי משפחות, לזו בן ולזו בת, אוטיסטים, בני עשר לערך, יפים!. מעמד בינוני לא גבוה. דירות קטנות. (בלי מזגנים, בחום הזה, גם כאן שלושים וכמה מעלות....אנחנו כבר לא רגילים....) אבל משקיעים כמה שאפשר לקדם ילדם הלוקה באוטיזם. הצוות מסור ויציב, חלקם שהיו סטודנטים לפיסיכולוגיה ועכשיו כבר מוסמכים, אך ממשיכים בעבודתם זו.
ואתמול עלתה כאן, אצל משפחה שלא פגשתי קודם, שאלת השאלות מצד הורים. "האם זה יהיה טוב לילדה אם יהיה לה אח בבית?". ומאחורי השאלה עומדת שאלה גדולה יותר- האם להסתכן ולהביא עוד ילד, שיהיה לנו גם ילד בריא, או שזה סיכון גדול מדי? כי לא רק על הילדה הם חושבים, אלא על עצמם. על עתיד ללא ילד בריא שישמח אותם, שיתמוך בעתיד, שימשיך משפחה, שילד נכדים. ושואלים אם זה יהיה לה, לבת, טוב. אז זו לא השאלה. זה רק לטובה שתסתגל לכל דבר, בכל מקרה, גם לאח קטן, יצור נוסף להתרגל אליו, ולהיות פחות כפייתית ומקובעת ממה שהיא עכשיו. ושום דבר כזה, כמו קבלת אח לסביבתה,  לא יכול להחמיר מצב, רק להציב עוד כמה קשיים להתגבר עליהם. . כי כמובן זה שווה את זה גם אם יהיה לילדה קשה.
והבעיה היא "רק" הסיכון הבלתי נסבל ללדת עוד ילד אוטיסט. להצטרף למעגל הקיים של משפחות עם שני ילדים אוטיסטים. אז האבא שאל מה הסיכוי לכך. ולמיטב ידיעתי הסיכון ללידת ילד  אוטיסט לאח אוטיסט גבוה פי עשרה בערך מאשר בלידה רגילה לילד ראשון. כלומר, באמת, הורים לוקחים על עצמם סיכון. וזה רק הם יכולים להחליט מה לעשות, מול התקווה הגדולה לחיים נוספים. ולא אנחנו מנתחי התנהגות הכתובת לשאול. ואני יודע שמתייעצים עם רבנים, וכאן עם כמרים, והאבא אמר שאולי צריך לשאול את ישו....ואם זה הכתובת, זה אומר שאין מי שידע לייעץ. כל עוד הרפואה לא תתקדם באיתור סמנים גנטיים ברורים, בבדיקות עובר מוקדמות, אין לשאלה תשובה.
ולכן הכל פתוח: יש הורים שנשארים עם ילד יחיד (והם רבים למדי), ויש שלוקחים סיכון ומביאים ילד בריא למשפחה, ויש שנפגעים ומגדלים שניים פגועים, ויש שמאמצים ילד! ואנחנו רק יכולים לקיים שיחה טעונה רגשית, ולאחר זמן לחזור לנושא "איך לקדם את הילדה הזו"? ולהשאיר את ההחלטה להורים. 

יום ראשון, 28 ביולי 2013

סופשנה וחיזוקים

היתה לי היום חוויה, ואפשר לשתף.
לימדו אותי מה זה חיזוק מושקע.
הגעתי למעון, עם ארבע גנים וארבע מנתחות התנהגות, אותן אני מנחה לאורך השנה.
היתה פגישת סיכום לשנה זו. עלו נושאים שונים ושאלות איך לשפר את שנה הבאה.
אנחנו עובדים שם בתקן נמוך, ואין מספיק שעות יחידניות לילדים, ויש שאלות איך לנצל את הזמן, ואיך בכל זאת לתת לילדים כמה שיותר.....
ועל השולחן לסיום היו ענבים מהגפן שלי (הזן המיוחד איזבלה שטעמו מזכיר מנגו או פסיפלורה...)ומטעמים טבעוניים שהן הכינו, שיתאים לרוחי......
ולקראת סיום הן הוציאו "חוברת" קטנה ומושקעת של דברי תודה. עם תמונות והומור ותודות.
כדי לא להשתחץ אני מנוע מלצטט, אבל זה חימם את הלב לקרא. והם עברו על הכלל "אין אומרים שבחו של אדם בפניו"....
אבל מכיוון שידעו שהמחזקים החזקים ביותר הפועלים עלי הם מחזקים חברתיים, של הערכה, הם קלעו בול, ושמו אותי על לוח חיזוקים מובהק. כזה ששווה לבוא עוד בשבילו עוד שנה שלמה.....
אז אם יש מישהו שעבדתם איתו השנה- תחשבו , אולי אפשר לכתוב לו כמה מילים חמות, ותעשו לו את היום....ובתקוה שמשהו יכתוב גם לכם.
מגיע לכולנו.....
ותודה שאתם קוראים אותי
מיכאל

יום שבת, 20 ביולי 2013

אחרי חופשה קצרה ובלי ABA

כשיוצאים לחופש מנסים לנקות ראש, לא לחשוב על דברים הקשורים לעבודה.
אך מי כמוכם יודע, כיום הדברים הקשורים בעבודתנו רודפים אחרינו לכל מקום. מספיק שמכשיר הסמארטפון ביד, וכל המיילים וההודעות משיגות אותנו גם במרומי הרי הדולומיטים האיטלקיים.....
ובכל זאת חלק מהזמן, בעזרת הפסגות, המדרונות המיוערים, חוסר קליטה , כיבוי מכשרים, השבילים המסומנים וקשיי העליה והירידה- היה ניקוי ראש!
ורק חזרתי- והמציאות שואבת אותי אל תוך אותו הסבך, בו אני מנסה להתיר קשרים, ולפתור סיבוכים.
ואחד הסיבוכים הנפוצים הוא מאבקם של הורים לאיכות חיים עם בן או בת בוגרים שאינם מתפקדים, או ממררים חיים.
בוגרים שעברו את גיל העשרים או נושקים לו, שעדיין כמובן תחת כנפי הורייהם. וקשיי החיים עימם בל יתוארו. אלו כופים על הוריהם התנהגות חזרתית (שיחליפו בגד שוב ושוב, שיסעו איתם עוד ועוד), אלו מגיעים לאלימות כשמשהו אינו מתנהל כרצונם, אלו רובצים בחדרם ללא מעש ימים שלמים, ועוד.
ואני מוצא עצמי חושב ואומר, שלפני שמנסים לתקן- בואו נמצא להם מקום לחיים.
זה צריך להיות יעד מקובל, מוסרי, תקין, ראשוני. לדעת שלא תפקידם של הורים מותשים לתקן את הבחור/ה ואת היחסים איתם, אלא תפקידם להעזר במערכת הקיימת של הרווחה, ולמצא בית לחיים. ישנם חששות רבים, ורגשות רבים, והם מובנים וקשים ומקשים. אך חשוב ביותר לעבור משבר הורי זה, ולהפרד חלקית, למפגשי סופי שבוע. ורק אחר כך לאסוף שוב כוחות לקבוע גבולות והתנהגויות, לתקן הרגלים ולשנות.
אז סיסמת הקיץ הזה להורים רבים- הסתכלו קדימה באומץ, חפשו ומצאו המקום המתאים, ועשו תת השנה הקרובה לשנת מעבר.
שבוע טוב
מיכאל


יום חמישי, 4 ביולי 2013

קודם כל שמחת חיים

היה לנו דיון היום (ערב העשרה במרכז מטר"ה) על תכניות ("התנהגותיות", שנראות כמו ABA גרוע) שבהם הילד אמנם עושה, נדרש ועושה, אך שמחת-חיים אין לו בזה כלל. והוא כבוי, או מקטר, או מתלונן, או מייבב, או מנסה להתחמק ....
והסיכום ביננו היה שאין דבר שיצדיק תכנית קידום התנהגותית, אם היא מושגת בלא שישמר הערך של שמחת חיים.
כי מה היעד המוצדק של התקדמות במיומנות כלשהי, אם בסופו של דבר איכות החיים, שמחת החיים, נשחקת?
וחובה עלינו כשאנו נתקלים בילדים כאלו לזהות את זה, להיות ערים לזה, ולהפוך את התכנית לתכנית שיש בה שמחה. שמחזקים בה נכון, שיש לילד ערך מוסף שמח מהשתתפותו והתנהגותו. שהוא לא נרתע מהלימוד.
אמנם נכון, במיקרים מסויימים צריך ונדרש לחייב ילד, בהחלט, וגם צריך לעצור ילד מהתנהגויות מסויימות, וזאת גם במחיר אי הסכמה והתנגדות. אך זו לא יכולה להיות רוח התכנית לאורך זמן.
ומבחן חשוב לכל מטפל הוא להראות שהוא יודע להצחיק ילד, ושהוא זוכר לעשות זאת לא מעט פעמים.....
אז לכו לעשות איתם שמח!!!
ועכשיו קצת חופשת קיץ.
להתראות כאן אחרי כן
מיכאל

יום שישי, 21 ביוני 2013

מסיימים שנת לימודים במכללה

עוד מחזור חוגג את סיום מסלול הלימוד של ניתוח התנהגות. תשע"ג.
והפעם היה בו בסיום משהו מיוחד, כי נמצא בין הלומדים ארטיסט מוכשר (ג'קי), שהצליח בחיקויים של המרצים/ות להביא את הנקודות העיקריות, המצחיקות, המייחדות כל אחד, על יתרונותיו וחסרונותיו. היה צחוק אדיר בקהל (וזה קהל עשרות, זכרו , קבוצה של כשישים לומדים.)
את מה שאנחנו המרצים צריכים לקחת ברצינות ולשפר- נקווה שתהיה לנו הדרך והיכולת לשפר.
מרצים עומדים לביקורת הסטודנטים, ומן הראוי שנדע לשנות דברים הראויים לשינוי. קשה לשנות התנהגות מרצים, לא פחות מהקושי לשנות התנהגות קליינטים, ואף קשה יותר, כי כוחה של הפעלת אוורסיה- אם כחיזוק שלילי ואם כענישה הוא שמור ביתרון לבעלי השררה. ולהפעיל תכנית שינוי בחיזוקים חיוביים- הרי זו תורה שלמה, ארוכה מדורגת, ודורשת תכנון מפורט, כזה שכיתת לומדים לא יכולה להפעיל.
הלוואי שבתחומים בהם אותם בוגרים ובוגרות יעסקו החל מעתה כמנתחי התנהגות- הם ימצאו דרכים של חיזוק חיובי ושינוי על ידי חיזוקים, יותר ממה שהצלחנו אנו.
ושתי משימות נשארו פעורות אל מולם:
אחת היא- להגיע לדרגת מנתח התנהגות מוסמך. ואם לשפוט על פי הנסיון- בוגרי המסלול שלנו (וינגייט קודם וסמינר הקיבוצים עכשיו) לא עושים את זה, וחבל. וגם אנו לא מביאים אותם לכך, מסיבות שונות, וחבל. ואולי ישתפר הדבר משמעותית כשתהיה הבחינה בעברית, אולי בעוד שנתיים.
ושניה - היא לשים מאחוריהם את החוויה , עם רגעיה הטובים ועם ימיה וחודשיה , שבתותיה ולילותיה הקשים בלימוד- ולעבור להתרכז בהצלחת מימוש היכולת שרכשו לסייע לילדים ולהורים בתחומים שונים ורבים.
ורק חבל שאין לי כאן תמונה מאותו מפגש לצרף כאן בבלוג. לכשתגיע אשלים....
והיה כיף לקבל מהם משוב חיובי על חלקי במסלול. תודה!
קיץ טוב.

יום ראשון, 9 ביוני 2013

לצאת מהבית בגיל המתאים

כל החברה שלנו נתונה עכשיו במצב שבו צעירים נשארים לגור עם ההורים, הרבה אחרי הצבא, ולפעמים אחרי הלימודים, ועד ש....
ועל כך כבר נכתב רבות, ואפילו היתה סדרת טלביזיה עם רולידר.
אבל זה דבר אחר, להשאר עם בחור בן 24, אוטיסט , חכם ודברן לא קטן, שלא יודע להתנהג. ומתעקש להשאר בבית, ולא לעשות כלום, וכן להתפרץ כשמשהו לא נראה לו.....
אז בארצנו- הוא אמנם מועמד למעבר להוסטל. והוא מסרב. וההורים חושבים ומודאגים שאם לא יהיה כשיר ובהתנהגות נאותה, בלי התפרצויות, הרי שלא יקבלו אותו.
וזו מלכודת קשה. כי איך יכולים הורים שהזינו את הצרות בתגובות שגויות משך הרבה שנים לעשות עכשיו שינוי שיביא לשינוי גם אצלו? ואיך הם יכולים להכין אותו?
ועכשיו מה אפשר לעשות?
אני משאיר להורים ולרווחה להגיע לכך שבהוסטל כבר ידעו איך לנהוג. אולי יש שם מנתחת התנהגות.?..!!!!
ואם ההורים רוצים שינוי- שיעשו אותו בשביל עצמם, בשביל החופשים והשבתות בהם יבוא הביתה.
ומחכה להם עבודת ענק. והם החליטו לנסות. אז אני איתם.
לכן כל ההורים לילדים צעירים- זכרו- צריך לתפוס אותם , את הילדים, כשהם עוד קטנים... ולא לוותר!!
תזכירו לי לבחון אם ומתי הבחור עבר להוסטל,
ואיך מסתדרים. תנו לי כמה חודשים....
ובינתיים הגיע הקיץ, והחום. אבל גם התותים על העץ הבשילו, והמשמשים כבר נקטפו, והענבים נעטפו בשקיות נייר ותיכף יבשילו. כך שמחזור העונות מושך והולך, והולכים לים!!!
להתראות שם.
מיכאל

כאן זה ליד הגשר על נחל תנינים, ליד הים של ג'סר א זרקא

יום שישי, 31 במאי 2013

כנס גדול

עבר זמן וסוגרים חודש נוסף- עם מעט תובנות מכנס גדול שנסעתי להשתתף בו, במינאפוליס, מינסוטה, קצה העולם שמאלה, מעבר להרבה שעות טיסה.
ראשית, שתחום האוטיזם סחף את מנתחי ההתנהגות בגדול, וקשה להשתחרר ממנו ולעסוק בתחומים אחרים. ובכל זאת יש גם כמה שעוסקים בתחומים אחרים-
למשל באיטליה יש עיסוק מרכזי בתחום בטיחות בעבודה- לאמן עובדים לבטיחות מלאה, לעשות קורסים יעילים להתנהגות מדוייקת שתמנע תאונות (למשל איך מאמנים נהגי קטרים? )  ומי יודע להכשיר טוב יותר מתכניות התנהגויות מדוייקות??
ויש לא מעט שעוסקים בחינוך בכלל, בתכניות בבתי ספר, עם דגש למתמידים באימוני מהירות, שטף בלימוד.
ומעטים שעוסקים בהתנהגות ארגונית , אך חלקם באותם ארגוני חינוך וטיפול- ואז זה עדיין לא פריצה לעולם הגדול.
ועוד פחות מהם שעוסקים בהתנהגות מינית, ובפיכיאטריה התנהגותית.
וגם מעט שעוסקים בהתנהגות ריגשית, בחרדות ובפחדים...
וכן יש עוד כמה וכמה מעבדות מחקר בסיסי עם בעלי חיים, שמוציאים מחקרים בסיסיים על אופני הלימוד וחוקי התנהגות בסיסיים. גם עם בני אדם.
אבל מעבר לכל זה אפשר למצא אנשים ונשים, מסורים ליעודם לסייע לילדים ובוגרים שכבולים בהתנהגויות קשות ובמיומנויות חסרות, שעושים שימוש בעקרונות התנהגותיים כדי לקבל שינוי לטובה. אלפים כאלו!
ואם להזכיר רק אחת לדוגמא- בחורה קנייתית שלמדה בארה"ב, וחזרה לניירובי ומקיימת שם קליניקה לילדים אוטיסטים, כי גם בקניה יש, ויש לה שם צוות עובדות, והם יצרו 7 פוסטרים המדווחים על תכניות טיפול!!.
וזה אומר שלנו יש ממי ללמוד ואתגרים להגיע אליהם- כדי להגיע לכנסים עם מספר פוסטרים ישראליים....
ומי שרוצה בחוויה- יצטרף לנסיעה הבאה.
שבת שלום וחודש טוב
מיכאל

יום שבת, 4 במאי 2013

הצעת מחקר

התארח בארץ ד"ר ג'ים קאר, יו"ר הלישכה להסמכה של מנתחי התנהגות BCBA
והציג מחקרים על שאלות שונות שלא נחקרו על אסטרטגיות מקובלות בעבודה התנהגותית בתכניות אינטנסיביות בגיל הרך.
הנה עוד אחת מהשאלות שמתאים לשאול ולחקור:
פעמים רבות ילדים אינם רוצים לבא לשעור, ואף בוכים רבות או מתנגדים נמרצות, כשמביאים אותם לשעור, לשבת ליד השולחן ולהדרש לבצע משהו, כלשהו. ימים כאלו בתחילת תכנית יכולים לתסכל ביותר, הורים ואף מטפלים,  ואף לגרום לחלק מההורים לסגת מתכניתם לבצע תכנית "ABA" לילדם. (זה לא מתאים לו, תראו איך הוא מתנגד ....). ובכל זאת זה מתקיים, שוב ושוב, בראשית תכנית, ולבסוף לרוב הילד מסתגל....
דרך אחרת, שלאחרונה אני מרבה להשתמש בה- לא דורשים דבר!.
מה עושים? מאתרים מחזקים בעלי עוצמה, ומחליפים אותם תדיר, כך שתמיד יהיה בידנו דבר שהילד רוצה לקחת/לקבל. זזים בחלל החדר/בית, כך שאם הילד רוצה את המחזק הוא ינוע לעברנו על מנת לקבלו. עשוים זאת פעמים רבות, ומתחילים להגדיל מרחק, להעלות מאמץ הנדרש להגיע אלינו. הגדלת המאמץ נובעת מכך שנדרש ממנו לעלות במעלה המדרגות, כשנדרש טיפוס, לחצות מכשולים (כמו לפתוח דלת שהלכנו וסגרנו חלקית אחרינו), להתאמץ כי ידינו גבוהה.
אחרי שילד מתרגל לבוא אל המחזקים ולהשקיע מאמץ בשביל לקבלם- הוא מוכן כבר לעשות דברים אחרים כדי לקבלם, וזה המצב של תלמיד- שמוכן לעשות דבר כלשהו כדי לקבל את המחזק. ואפשר להתחיל לעשות חיקויים והתאמות, פעולה מוטורית או תרגיל הבנה.
בהדרגה עולה הדרישה ומתארך הזמן בין העבודה לבין החיזוק.
וזהו. לפעמים ילדים עוברים את כל האימון הזה ללא בכי כלל.....
אז מה נכון יותר, ולמי מתאים כל מסלול. ומה מהר יותר?
נמשיך לנסות, ואם משהו רוצה לחקור- שיחקור....

יום שני, 22 באפריל 2013

אושר

לפעמים מגיעים לרגע כזה.
הילד בערך בן 3, בגן תקשורת בו אני מבקר להנחיה. פניו אטומות למדי, יושב על צלחת וסטיבולרית, והוא עסוק בגירוי עצמי חזק , מכניס לפיו שקית רכה ונושך שוב ושוב, בכפות הידיים מוחא שוב ושוב לגירוי עצמי.
לקחתי אותו אלי והתחלתי ללחוץ את כפות ידיו חזק מאד. הוא לא סבל כלל אלא התחיל להגיש את הידיים. נתתי טפיחות חזקות, מכות של ממש בכפות ידיו, והוא נהנה והושיט שוב ושוב. הפכנו את זה לכיפים חזקים במיוחד, בגבול הדק שבין שהוא חצי מחייך וחצי נרתע. בדיוק הגבול שבו כדאי לתת גירוי למערכת שבתת-גריה. ובהדרגה הפנים נעשו מלאות אור, חיוך בפה ובעיניים, קשר עין והגשת ידיים חוזרת.
החזרתי אותו לצלחת בשכיבה, ועברתי לתירגול של תאום גוף, כשאני לוחץ בידי את רגליו אל החזה והוא דוחף חזרה. עברתי לכך שהחזה שלי נשען על כפות רגליו הקטנות והוא דוחף אותי ושוב אני רוכן אליו. הוא התחיל להושיט כפות ידיו ללטף לי את הלחיים....תוך קשר עין נפלא וארוך. עוד מעט והסתיים הקטע. אולי עשר דקות בלבד. ואז הוא בא אלי, מגיש עצמו ונותן חיבוק אמיתי.
רגע של אושר כמטפל. לא מנחה ולא מדריך, אלא אני עצמי מול ילד אחד קטן.

וגם ובלי קשר, נוספה על כך עכשיו בשורה משמחת, שנולד לי נכד , בן יומו, לו ולאמו שלום והסבא מאושר כפל כפליים....

יום שישי, 12 באפריל 2013

על כנסים ולימוד.

אחרי שסיימנו לימודים אקדמיים, רכשנו מקצוע, סיימנו התמחות ושאר מסלולים מוכרים, מגיע הזמן בחיים בו ההזדמנות ללמידה היא בכנסים. והעולם מלא כנסים, והזמנות לכנסים. גם בארצנו שלנו "כנסים עליך ישראל". וכך גם בנושא אוטיזם, ואפילו בניתוח התנהגות הכללי. כבר יש כנסים של עמותה אחת, ושל אחרת, ותיכף כנס משולב. וכנס של אלו"ט עם האיטלקים, וכנס בחיפה, וכנס של הארגון הזה ואחר. ובחו"ל- שרק תסכים לנסוע, הזמנות רצות באינטרנט על כנסים כל הזמן.
ואחת לשנתיים גם אני מתפתה ונוסע לכנס בינלאומי כזה.
אז כמה תובנות בקשר לכנסים הקרובים. בארץ ובחו"ל.
אם את/ה מעודכן בתחומך- לרוב הכנסים זה רק חזרות על ידע שנחשפת אליו כבר קודם. באינטרנט, במאמר, בשיחה עם חברים. לא נורא. לשמוע שוב ולחזור על ידע מאפשר למידה וידיעה טובה יותר!
אם אתה ביקורתי- רוב הדברים המוצגים הם באיכות בינונית או בהצגה לא מרשימה. לא נורא, זה טוב לברור את המעולה, ולהשוות אותו לדברים הממוצעים. כך הבולטות של הטוב נעשית ברורה יותר.
ומה אם הכל היה חומר חדש- אי אפשר היה ללמוד ברצינות, כי זה היצף של חומר. כך הרוב הוא מוכר- והמועט הוא חדש שאותו שותים בצמא להתחדשות.
ובעיקר- המפגש. הכנסים הם הזדמנות חשובה לפגוש אנשים, לא רק אילו שממעגל העבודה והמפגשים השוטפים, אלא אלו שאפשר לפגוש רק בכנסים.
כך שאני יוצא אל חודשי הכנסים של האביב ברוח טובה. לא בונה ציפיות יתר, ומוכן גם לזמן מבוזבז.
ולפעמים צריך לזכור שהעיקר הוא האפשרות לעזור ולו לילד אחד נוסף, ולו בעצה אחת טובה יותר- וכבר הכנס היה שווה!!
אז להתראות בכנס .....(אפשר בסמינר הקיבוצים, תל אביב,  ב 1 למאי אחרי הצהריים.....) (זה שבמינסוטה רחוק מדי....)

יום שני, 1 באפריל 2013

סיום השביל

אי אפשר שלא לכתוב על סיום מבצע שביל ישראל. באילת על המים.
עלינו וירדנו מעלות ומורדות, חלקם קשים ותלולים, חלקם מזדחלים לאורך קלומטרים רבים.
עברנו בנופי אבני הגיר, אבני החול הצבעוני, וסלעי הגרניט האדירים.
ראינו תופעות טבע מדהימות, בגיאולוגיה, בצמחיה, בנוף.
התאמצנו עד קצה הנשימה, ולקחנו אויר בהפסקות בצל עצי שיטה וקירות הסלע.
טבלנו בגבי מים בקניון ורדית, ובמעין קר שבעין נטפים.
השקפנו ממרום הרים על נופי המדבר והמפרץ.
אבל באילת חוויתי גם מפגש שקשור לבלוג הזה , שלא רק על אוטיזם אבל גם.
פגשתי שני ילדים. אחד כבר נער גבה קומה בכתה ח', אחיו הצעיר עוד ביסודי. הדרכתי את תכנית הקידום שלהם כמה שנים.
וקיבלתי מהם חיבוק וחיוך, ושיחה קצרה, של הכרות וחיבה. וזה היה שווה את כל הדרך......
עכשיו חזל"ש וחיפוש המשימה הבאה.....


יום שבת, 2 במרץ 2013

לבא למקום מוכר ואהוב מלפני שנים

עברתי חוויה כזו לפני שבוע, ואפשר לתאר.
אחרי 6 ימי הליכה בשביל ישראל הגענו לערבה. הישוב שנגלה לעין כשעוברים את האוכף האחרון בין גבעות הגיר, הוא ספיר, ישוב קהילתי לא רחוק מעין יהב. אך לידו מחנה, בסיס חטיבה בעין יהב. לשם הגעתי כשהייתי נער וחבורת עין יהב ישבה שם, לפני שהוקם ישוב הקבע. זה היה ראשית הקשר לערבה.
למחרת, יצאנו לרכיבה מספיר לפארן. עם כל קילומטר של דרך דרומה הרגשתי את הצפוי לקרות הולך ומתקרב. מתי אהיה מספיק גבוה ומספיק קרוב כדי לראות את האוכף בכרבולת (סימן מובהק בקו הנוף של פארן ) ולדעת שהנה זה מגיע. עוד טיפוס ועוד ירידה, בדרך שמעולם לא עשיתי, קילומטרים ספורים מערבה מכביש הערבה המוכר כל כך. ואז מגיע הרגע בו הכל נפתח. נוף הפארן הרחב, הרי אדום של אחר הצהריים, ונווה המדבר של המושב. האופניים מושכות יותר מהרגליים. נעלמו השנים שמפרידות בין אז לעתה (ארבעים שנות הפרש לא הולכות ברגל....או בגלגל אופניים) והלב מתרחב כמו הנוף. בשלב זה לא המשכנו בשביל המסומן אדום שמוביל למזרח מהמושב, אלא עם שביל ישראל שמאלה עד לחניון המסודר. ומשם בדרך קו הצינור, מהקידוח עד לגשר פארן. צילום על רקע הגשר, להשאיר זכרון תמונתי, והמשך ישיר אל שטחי החממות.
ההרגשה היתה כמו בשיר, כמו התנגן לו השיר ״אני חוזר הביתה....״ אל אותם השטחים בהם התחלנו לעבד בגן הירק המשותף, קצרנו מספוא לעגלות הראשונות, אפילו שתלנו מטע ניסיוני . התחלנו לרכוב בין החממות , ואני מושך לכיוון חלקה ירוקה לא מכוסה ברשת. והנה, מעבר לפינה, מי הראשון לפגוש ליד חלקת החמניות אם לא את יונש, מתקן צנרת.....כמו פעם. אחרת כל כך אך קצת כמו פעם. עוד קילומטר אחד, כניסה בשער הפתוח ליד בתי האריזה, דווש עד לחצר הנכונה, והחזרת אופניים . הגענו!!.
 לשביל ישראל יש נקודות שיא שונות. מראש המירון ועד ראש שן רמון, יש בו נקודות בולטות. אבל לפעמים הן נקודות אנושיות, כמו צביה חברתנו מגרעין פארן, שארחה אותנו בצור הדסה, או משפחת אור בעין יהב. 
אבל מבחינתי להגיע לפארן היה שיא מיוחד. חיבור של אהבת ערבה שלא עברה לי, עם אהבת מקום שהייתי שותף להקמתו והוא יקר לי לתמיד, ועם אנשים יקרים שבו. שעמלים יום יום להמשכיותו ושגשוגו. 
ומה ההסבר לכל זה- פשוט אך מורכב. גירויים בשטח שקשורים לחוויות טובות ורבות, מעוררים גם עכשיו תגובות רספונדנטיות, בקיצור- התרגשות....

יום שבת, 9 בפברואר 2013

אורן ואלון

שנים עברו מאז אלון, ואחריו אחיו אורן, היו ילדים, אחרי אבחון, שהייתי מנחה לתכנית התערבות ABA שלהם.
הם היו בין הראשונים. אמא שלהם, גל, הייתה כלביאה הנלחמת על עתיד ילדיה. והיא לא חדלה להלחם על כך אף רגע מאז. עכשיו הוזמנתי לפגוש אותם שוב, בוגרים. היתה זו זכות גדולה.
באתי בבוקר, ומצאתי את שניהם באימון בוקר שגרתי, אימון כושר.
שניהם גברים צעירים, בני עשרים ומעט יותר, חסונים וחטובים, עשו סדרת תרגול שלא מביישת חיילים בכושר קרבי.
למי שרוצה לראות בעצמו- יש תמונות וסרטונים באתר:
http://www.facebook.com/etgar.shiluv/photos_albums
עולה מהמפגש המרגש האמת שחייבים לדעת: בעבודה קשה ולא נגמרת, לאורך כל היום וכל הימים, אפשר להגיע עם הילדים/הבחורים לתפקוד נפלא, כל אחד ברמתו. בלי לוותר על יעדים, בלי לוותר על תרגול, בלי לוותר על התנהגות למופת. בלי לוותר על אהבה גדולה.
אבל היקף ההשקעה צריך להיות אדיר. כל עוד צריך, וצריך, יש ליווי רציף של סיוע ואימון, יחידני, בכל סביבה, כל הזמן.
לצערי הדבר אינו ניתן על ידי החברה התומכת (המדינה, משרד החינוך , משרד הבריאות או הרווחה....) ומתאפשר רק לחלק מן ההורים.  וכשהליווי ניתן הוא צריך להיות מקצועי מאד, מוקפד ונכון. בקיצור, מה שנקרא טיפול ABA......
וההבדל הדרמטי הוא בין ביקור אצל גל ואלון, ובין ביקור במעון לילדים אוטיסטים, צעירים בני 3 בערך, שבו התקצוב מאפשר רק שעה (כמעט) של עבודה יחידנית-פרטנית ביום!! עם היקף כזה אי אפשר להגיע להישגים שאפשר להגיע באימון אינטנסיבי.
והפער זועק!
מקווה לזכות לראות עוד בוגרים שמגיעים אל המיטב שבהם,
גם אם הם היום רק בני שנתיים. אז מה אם זה יהיה ב 2033, ואני אחגוג שמונים.......

יום חמישי, 31 בינואר 2013

 פשוט תמונה יותר טובה!!! מצטרף למילים ברשומה הקודמת
Posted by Picasa

איך אפשר להסביר התנהגות כזו??


אנחנו לומדים להסביר התנהגויות רבות ושונות. אבל לפעמים אפשר רק להשתאות, איך להסביר התנהגות כזו?
כך זה למשל להתנהגויות מלאות סיכון, שקשה להסביר מה בהן החיזוק המצליח לפתחן ולשמרן.
אם תראו את תמונות fאלו תבינו שעוד יש לנו מה לחקור...
האם זה ההתרגשות של "תלוי בין שמים לארץ"? האם "שווי המשקל" הוא תחושה עילאית? האם תשואות הקהל על הבלתי אפשרי?
ואיך זה מתחיל? כשהולכים על קורה בשעורי ספורט למתחילים? כשעומדים על טרפז תלוי באויר?
ואיך לומדים את זה? בחיקוי מודל, בהסבר מילולי, או בעיצוב של תגובות איזון?
אז זהו- עוד יש לנו מה לפענח, בזמן שחמדה (למי שלא מכיר- ביתי (23) תמשיך להתאמן. כאן בנחל צין, על סלק ליין.
Posted by Picasa

יום רביעי, 23 בינואר 2013

שר וראש מפלגה עם ילדה אוטיסטית

במשך שנים יאיר לפיד כתב בטוריו והזכיר את ילדתו יעל, אך תמיד בלי לחשוף שהיא ילדה "מיוחדת", ילדה אוטיסטית. יאיר התנדב פעמים רבות להנחות ארועי התרמה של אלו"ט  - אך בלי לאזכר את העניין האישי. את החשיפה לקחה על עצמה ליהי, בספרה.
מאז הם הורים מוכרים.  ראויים להערכה על כך ועל הטיפול שהשקיעו בה כל השנים. כולל טיפול בגישת ABA.
עכשיו יש לכל הילדים והבוגרים האוטיסטים בארץ קול לייצגם בממשלה. (אומרים שהיה שם עוד קול, אבל אם כן, היתה שם השתקה גדולה, שאף אחד לא ידבר בזה ולא יוזכר....).  ולא רק להם, לילדים ולבוגרים, אלא לאלפי משפחות הוריהם שזעקתם צריכה להשמע.
גם בקמפיין האחרון של הורים התובעים מתן שרותים נכונים של חינוך, השמה , תעסוקה ומגורים לילדיהם האוטיסטים, יאיר סרב להצטרף בגלוי, כדי לא לפגוע בקמפיין של עצמו, או שלא לנצלו.
עכשיו כשהוא ראש מפלגה גדולה, מתבקש שהדברים ישתנו. שיהיה מי שיזכיר ויזכור גם סביב שולחן הממשלה שהנושא הוא בנפשה של המדינה, לא רק בנפשם של ילדים ומשפחותיהם.
ונאחל לו שגם בדברים אחרים ימצא דרך להשפיע לטובה על מדיניות הממשלה, כי הרי תומכיו היו במחאה על אותה ממשלה עצמה, בה הוא כנראה ישרת...

יום רביעי, 16 בינואר 2013

טיפול בהצפה

הפעם הסיפור הוא על ח..  היום היא מנהלת בית ספר לילדים אוטיסטים, לא רחוק. אבל התחלנו מסע יחד לפני שנים רבות, כשהיא היתה בחורה צעירה, לומדת חינוך, ותרפיסטית של ילד, ואני הייתי המנחה. ואז גם נסענו יחד לכנס בטורונטו, כנס ABA כמובן. ונסענו לראות את מפלי הניאגרה בצד הקנדי. סיפור של הרבה מים....
לאחר מכן היתה ח. מורה בבית ספר לילדים אוטיסטים, למדה את המסלול לניתוח התנהגות, והספיקה הרבה, גם תואר שני בניהול חינוכי, שלאחריו קיבלה מנדט להקים את בית הספר, איתו עברה ועדיין עוברת מסלול מכשולים, "מסלול לתפארת".
אבל בדבר אחד לא טיפלנו עד עתה. ח. מאד מקפידה על נקיון, כל דבר קטן מביא אותה לבולמוס של סידור וניקוי. ממש תופעה כפייתית חרדתית משהו......אז איך אפשר לטפל בכך באופן התנהגותי? הרי אי אפשר כך, כל החיים לטרוח על כל טיפת ליכלוך?
ועד שאנחנו בוחנים דרך התערבות, באה אמא טבע ועשתה את שלה! השטפון וההצפות בעיר חדרה הגיעו לביתה של ח. שבועיים לאחר שסיימה לעשות בו שיפוץ נרחב. והכל הוצף במים ובוץ......תמכנו ועודדנו וניחמנו מרחוק, על "הבלגן" שעבר עליה. אבל ידענו: טיפול בהצפה של התנהגות חרדתית מביא לתוצאות מצויינות! חושפים את המטופל לגורם המעורר, ולא מסירים אותו עד שנרגע! אז אנחנו כולנו מקווים שהבית כבר נקי ומצוחצח, והנזקים מתוקנים במהרה, אבל דבר אחד בטוח: לעולם לא היינו יכולים לתכנן טיפול טוב יותר. ורק צריך לבדוק איך היא מגיבה עכשיו על קצת ליכלוך על הרצפה......
ושיהיה לנו חורף גשום, בלי הצפות.

יום שישי, 4 בינואר 2013

אתיקה, יציאות, ועמותה אחת

אשתף אתכם בכל זאת!
כן, יש לי תכנית התערבות אחת שאני מדריך בה הורים כיצד ללמד בן או בת לעשות קקי באסלה......
אולי לא תמיד נעים, אבל צריך לסייע גם בדברים כאלו. אדרבא בדברים כאלו! שההורים סובלים מהם קשות במשך שנים עם ילדים (לא קטנים) שאינם גמולים מחיתולים. וצריך לללמוד לדבר גם על זה בלי מורא ובלי ללכלך....תרתי משמע.
אז בתכנית הזו, שההצלחות איתה הן כמעט מאה אחוז, יש שימוש בנרות גליצרין. ואפילו כמה בבת אחת, במידת הצורך.
אמנם נכון-זה על גבול ההתערבות הרפואית, אך לא ממש, ותמיד ההורים מתבקשים לקבל הסכמת רופא המשפחה, ולידע את המעגלים הנדרשים לפני התערבות. עם זאת,  זו תכנית מוכרת בפרסומים מדעיים, ואין בה כל פסול רפואי.
אבל הנה, בעמותה לילדים בסיכון נמצאה פסיכיאטרית אחת שהדבר היה לה "לצנינים" (או הביא לה את הסעיף...). עד כדי כך שדאגה לסלק אותי מהנחייה בגני העמותה מעתה והלאה, אחרי שנים של הנחייה בגנים התנהגותיים למופת, ב"עיר הקודש בני ברק".
מקרה קלאסי של בעיה בתחום האתיקה כמנתח התנהגות.
האם לא לגעת בתחום שיש לנו בו ידע ויכולת לעזור, שאין בו חריגה מהמותר הרפואי, אבל כן יש בו מידה לא קטנה של רגישות ועל גבול ההתערבות הגופנית/רפואית?
אני החלטתי שעדיף מאד להמשיך לתת להורים הדרכה כזו.
והנה מה שקיבלתי לאחרונה מאמא אחרי הדרכה (פגישה אחת עם משפחה שלא הכרתי) : "מיכאל היקר מאד. לא יכולתי להתאפק מלספר לך שיום אחד בלבד אחרי טיפול בנרות ל....האלופה עושה ב שרותים!!!, מאתמול אני בהיי לא נורמלי. הייתי חייבת לספר לך. אוהבות מאד. ל.... ו נ...."
אז זהו, שהיה שווה, ושווה להמשיך.
שבוע טוב ונקי מלכלוכים...
מיכאל