יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

ODD- יש דבר כזה?

זה ה"שם" הפסיכיאטרי לילדים שמפגינים התנהגות סרבנית מתנגדת בעוצמה ותדירות גבוהה מאד. לא נשמעים להוראות כלל- ולהיפך- מגיבים בביטויים מתנגדים.
יש כאלה! אך עלינו לזכור- אם היינו רואים את ההיסטוריה שלהם אפשר היה כנראה לראות איך התנהגות זו מתעצמת ומתעצבת על יד תגובות הסביבה! במילים אחרות, היינו מזהים איך אנשים בסביבתם המשפחתית והחינוכית מתדלקים, משמרים ומעצימים את ההתנהגות הזו, ע"י הרבה תשומת לב, בהרבה ניסיונות פיתוי, הבטחות ובעצבנות גלויה.
אתמול בפגישת מטר"ה ניהלנו דיון על ילד כזה.
ואני גם מסכים שהגבתי לתיאור המקרה "בעצבים".
משום שיש אי הבנה בסיסית לגבי הילדים האלו.
כל ילד אחר, שמסרב באופן מזדמן ולא כרוני, מתאים להכין תכנית חיזוקים, משוכללת או מפורטת או פשוטה להפליא, על כל מקרה בו יבצע פעולה, ולחכות לשינוי באחוז המקרים בהם נענה להוראה. ואף להראות ולהסביר מראש מה התנאים לחיזוק "שאם תעשה תקבל משהו שאתה רוצה", ברמה המותאמת לאותו ילד
אבל לאילו שאצלם המצב הוא כרוני- כל ניסיון לעשות "עסק" או  הסכם, זה שוב נפילה למלכודת התנהגותית- כי עיקר ההתנהגות שלו תהיה לשבור את ההסכם
לילדים אלו העיקר, וראשית התכנית צריכה לבא מתכנית פשוטה: "תכנית אין בררה". תכנית אתה חייב! שבה הכפיה והחיוב נעשים על בסיס שאין בו כלל פיתוי והבטחות. רק אין בררה. וזה מוביל מיד לשימוש בתנאים שליליים, אלו המכונים תנאים אברסיביים.
אם זה גיל צעיר- אפשר להובלה פיסית. אם יותר- צריך לבחור את הניתן לביצוע. כולל הרחקה לפסק זמן עד שמבצע, או מניעת כל תנאים נעימים עד שמבצע, או אפילו הגברת האברסיה (תנאים לא נעימים)- עד שמבצע.
למשל- לטרחן לו עד שיתחיל לבצע.
למשל- להשתמש בדיבור מאד אסרטיבי/מפחיד.
ורק אחרי ביצוע שנעשה ללא הצבת אברסיה- אז להתחיל לחזק חיובי. ולחזק בכמות ובאיכות גבוהה.
אבל בשיחה אתמול נסחפתי בהתלהבות ולא הדגשתי ולא הדגמתי (ועל כך סליחה עם השומעים)- שגם את האין בררה מאד נכון ורצוי להציג בשקט, לא בכעס, לא במילים קשות, לא במילים פוגעות, לא בהעלבת הילד. כן חובה עלינו לברור את המילים והמגעים שאיתם נשתמש.
וזה נכון גם לגבי האופן בו מוצג העניין. ואפילו רק כדי ששומענו ישתכנעו שהסבר וההליך שמוצג- הוא חיובי, ונכון, ומתבקש, ומכבד.
ואת הסרבנים הקטנים שאתם מחנכים- תזכרו שלא לפתות בכל פעם. ולא להסביר בכל פעם! לפעמים פשוט להגיד שחייבים, (כי אמא אמרה....).

יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

ABA וחיפה

היום אני אחרי פגישה עם משפחה שלא הכרתי , מאזור חיפה.
ילד חמוד בן חמש+
אבל רק אחרי שבערך לאורך שנתיים, התקדמותו לא מספקת, נזכרו לאמר להורים שאולי יתאים לו ABA......
ואני שואל- איך זה שחיפה היא אזור שכל כך לא פתוח ולא נפתח, לטיפול היעיל ביותר בקידומם של ילדים אוטיסטים?
אפילו הקרבה הגאוגרפית שלי מזיכרון יעקב לא הועילה לאורך השנים......
גם התקדמותם הטובה של ילדים לא מעטים בחיפה לא הזיזו כהו זה את התפיסה במערכת החינוך.
אין שם אף גן או פעוטון בגישת ABA!! (אולי בקרוב יקרה שינוי...)
ו"בית מילמן" בגישתו הגרינשפנית שולט באופן מלא בשרותים לילדים אוטיסטים.
עד כדי כך שהורים פשוט נרתעים, כאילו עברו שטיפת מוח.....שרק לא יתקרבו לABA, זה הרי אילוף....
וההתניה הפשוטה ביותר, שבה ילד צריך להתאמץ קצת ולעשות משהו (שאנו מבקשים) כדי לקבל דבר שהוא מבקש- נחשבת בעינהם הליך חינוכי בלתי ראוי לילדים עם קשיים כאלו!
אז הקדשנו פגישה שבה הילדון קיבל הקפצות, זמן סמרטפון, ואפילו מעט שתיה (שומו שמים, להתנות התנהגות עם מזון??), בתנאי שילך אחרינו מחדר לחדר, יתאמץ לטפס כדי למצא את מבוקשו , יתן כיף ביד ושאר זוטות, רגע לפני שהוא מקבל!!
ולהורים היה קשה עם זה!!
אפילו שזה היה שמח, ללא כל התנגדות.....מלא חיוכים!
אז אני כותב בזאת כתב אשמה חמור לבעלי מקצוע רבים (מרופאים ועד קלינאים, מגננות ועד יועצות) שפוגשים ילדים והוריהם, ואינם מציגים בפניהם את שתי הדרכים, אלא משחירים את דרכנו בהקשרים שליליים. ...
אני מקווה שתינתן לילד הזדמנות, ולי להוכיח שכן, אפשר ללמד אותו בטוב, ובלי טראומות, להתקדם ולעשות עוד ועוד.
רק זמן חסר. ותרפיסטית אחת עם ניסיון שצריך למצא מהר....
קדימה לעבודה....