יום שישי, 16 במאי 2014

דסנסיטיזציה

מילה קשה המילה הזו. וכל נסיון עיברות לא עזר. "הקהייה" לא נקלט....
אבל לפעמים זה מה שאנחנו עושים. צריך לזהות שמדובר בחרדה מותנית וללכת על זה.
זה מה שקרה במעון לקטנים אוטיסטים, וזה קרה למנחה! היא מצאה שהיא מהווה, שלא באשמתה, גירוי מעורר חרדה אצל ילדה קטנה וחביבה. הילדונת מוכנה לשחק וללמוד יפה עם מטפלת שיושבת איתה בפינת העבודה המוגנת שלה, אבל אם מנתחת ההתנהגות ניגשת לצפות בה- מיד בא בכי וסרוב להמשיך לפעול. וכך גם אם היא רק נכנסת לגן ומסתכלת עליה!! בקיצור- איך אפשר לעשות תכנית לילדה שאין אפשרות לצפות בה? וגם איזו הרגשה מבאסת לגלות שאתה מעורר חרדה!! אז ניסיתי בהדרגה. חשפתי את עצמי לעמדת העבודה שלה עם הגב בלבד. עבר בשלום. הסתובבתי חצי צד, ועיני ממוקדות בחלון- היא המשיכה לתפקד אך שלחה מבטים מודאגים (כך דווחה המטפלת שאיתה), הוספתי יד וביקשתי לקבל משהו- המטפלת נתנה לי וזה עבר בשלום, שלחתי פריט מסויים בלי להסתכל לשם- ועבר בשלום (ושוב לעיתים על גבול הדאגה על פניה החמודים), וכך צעדים קטנים ביותר של "הצגת גירוי שקרוב למעורר חרדה"- אך בדרגה שאינו מעורר..ואז כבר זרקתי מבט קצר, ועוד מבט, והשתתפות בפעולה, והגשת פריט- וסיימנו בקשר עין ארוך עם חיות צעצועים.
כלומר- כשמזהים שמישהו בבכי חרדה מגורם כלשהו- לא חייבים להבין מתי ולמה זה קרה, מאין ההתניה הזו (פאבלובית הפעם, באמת), אלא אפשר לחשוף מאד בהדרגה- תוך כדי שדואגים להשארת מצב רוגע, וזה יכול לעבור במפגש אחד....
הלוואי שזה היה כל כך פשוט- אבל זה גם לא כל כך מסובך.
שבת שלום
 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה