המשך על רומניה. אודות הקשר בין קריאה ודיבור

יום אחרי אותו ערב בו כתבתי לכם את הבלוג הקודם, ברומניה, נפגשתי עם ילד נוסף, לפגישה אחת חד פעמית, שביקשו שאבוא, בסיום היום, ואולי אוכל לסייע.
פגשתי ילד בן 11 בערך. ביישן ביותר, מבין שפה. משתף פעולה.
ומתברר שהילד יודע טכנית לקרא טקסטים, וגם להעתיק או לכתוב מה מוכתב לו, ברמה טובה יחסית.
אך כמעט לא מדבר ספונטאני, לרוב שותק. וליכולת הקריאה והכתיבה אין ביטוי בהבנה של טקסטים, או ביטוי עצמי.
אז למה הוא צריך את האימונים הרבים בכתיבה וקריאה, שאלתי. ולא הייתה תשובה.
הצעתי לכתוב לו פתקים עם שמות חיות. שיגיש את הפתק בו כתובה החיה אותה רוצה לקבל מאוצר תמונות החיות שהוא אוהב. תקשורת חלופית במילים כתובות....
תוך רגע הילד קלט מה הקטע, והתחיל להגיש במדוייק את הפתקים הנכונים, כדי לקבל את התמונות שעוד נשארו אצל המורה שמולו! ואז כמובן הוספתי לו דרישה- : תקרא את הפתק לפני שאתה מוסר אותו- וכך קיבלנו בקשות מילוליות, אמנם בקול חלש ולא לגמרי ברור, אבל מובחן ונכון.
אמרתי- בואו נלך צעד אחד הלאה. החלפנו את התמונות בקערת פירות מגוונת. וכתבנו לו פתקים עם שמות הפירות. אלא שהוספנו לו פתקים עם המילים: דצ'י (שם המורה) תן לי, וסידרנו אותן במשפט.
תוך רגע הוא השתמש בזה כך שכל פעם הרכיב למשפט הבקשה פרי אחר בסופו, הקריא את המשפט וקיבל את הפרי שביקש. אילו היו פחות או יותר המשפטים הראשונים שהילד אמר בחייו באופן מובנה וברור. התרגשותם של המורים והאם היו גדולים, ויצאנו בשמחה לשחק בחוץ....
הווה אומר, לפני שמלמדים מיומנויות אקדמיות לרוב, צריך לשאול- איך והאם אם ישרתו את הילד לדברים פונקציונליים. סתם לקרא ולכתוב טכנית זה לא חכמה גדולה, אבל אם זה מסייע לתקשר ולדבר- נפלא!!
(וזה אותו דבר גם בעברית, לא?????)
חתימה טובה לכולם, ושנקרא ונדבר לטובה.....

ילד אוטיסט ויחיד

כותב מרומניה. פוגש כאן שתי משפחות, לזו בן ולזו בת, אוטיסטים, בני עשר לערך, יפים!. מעמד בינוני לא גבוה. דירות קטנות. (בלי מזגנים, בחום הזה, גם כאן שלושים וכמה מעלות....אנחנו כבר לא רגילים....) אבל משקיעים כמה שאפשר לקדם ילדם הלוקה באוטיזם. הצוות מסור ויציב, חלקם שהיו סטודנטים לפיסיכולוגיה ועכשיו כבר מוסמכים, אך ממשיכים בעבודתם זו.
ואתמול עלתה כאן, אצל משפחה שלא פגשתי קודם, שאלת השאלות מצד הורים. "האם זה יהיה טוב לילדה אם יהיה לה אח בבית?". ומאחורי השאלה עומדת שאלה גדולה יותר- האם להסתכן ולהביא עוד ילד, שיהיה לנו גם ילד בריא, או שזה סיכון גדול מדי? כי לא רק על הילדה הם חושבים, אלא על עצמם. על עתיד ללא ילד בריא שישמח אותם, שיתמוך בעתיד, שימשיך משפחה, שילד נכדים. ושואלים אם זה יהיה לה, לבת, טוב. אז זו לא השאלה. זה רק לטובה שתסתגל לכל דבר, בכל מקרה, גם לאח קטן, יצור נוסף להתרגל אליו, ולהיות פחות כפייתית ומקובעת ממה שהיא עכשיו. ושום דבר כזה, כמו קבלת אח לסביבתה,  לא יכול להחמיר מצב, רק להציב עוד כמה קשיים להתגבר עליהם. . כי כמובן זה שווה את זה גם אם יהיה לילדה קשה.
והבעיה היא "רק" הסיכון הבלתי נסבל ללדת עוד ילד אוטיסט. להצטרף למעגל הקיים של משפחות עם שני ילדים אוטיסטים. אז האבא שאל מה הסיכוי לכך. ולמיטב ידיעתי הסיכון ללידת ילד  אוטיסט לאח אוטיסט גבוה פי עשרה בערך מאשר בלידה רגילה לילד ראשון. כלומר, באמת, הורים לוקחים על עצמם סיכון. וזה רק הם יכולים להחליט מה לעשות, מול התקווה הגדולה לחיים נוספים. ולא אנחנו מנתחי התנהגות הכתובת לשאול. ואני יודע שמתייעצים עם רבנים, וכאן עם כמרים, והאבא אמר שאולי צריך לשאול את ישו....ואם זה הכתובת, זה אומר שאין מי שידע לייעץ. כל עוד הרפואה לא תתקדם באיתור סמנים גנטיים ברורים, בבדיקות עובר מוקדמות, אין לשאלה תשובה.
ולכן הכל פתוח: יש הורים שנשארים עם ילד יחיד (והם רבים למדי), ויש שלוקחים סיכון ומביאים ילד בריא למשפחה, ויש שנפגעים ומגדלים שניים פגועים, ויש שמאמצים ילד! ואנחנו רק יכולים לקיים שיחה טעונה רגשית, ולאחר זמן לחזור לנושא "איך לקדם את הילדה הזו"? ולהשאיר את ההחלטה להורים. 

סופשנה וחיזוקים

היתה לי היום חוויה, ואפשר לשתף.
לימדו אותי מה זה חיזוק מושקע.
הגעתי למעון, עם ארבע גנים וארבע מנתחות התנהגות, אותן אני מנחה לאורך השנה.
היתה פגישת סיכום לשנה זו. עלו נושאים שונים ושאלות איך לשפר את שנה הבאה.
אנחנו עובדים שם בתקן נמוך, ואין מספיק שעות יחידניות לילדים, ויש שאלות איך לנצל את הזמן, ואיך בכל זאת לתת לילדים כמה שיותר.....
ועל השולחן לסיום היו ענבים מהגפן שלי (הזן המיוחד איזבלה שטעמו מזכיר מנגו או פסיפלורה...)ומטעמים טבעוניים שהן הכינו, שיתאים לרוחי......
ולקראת סיום הן הוציאו "חוברת" קטנה ומושקעת של דברי תודה. עם תמונות והומור ותודות.
כדי לא להשתחץ אני מנוע מלצטט, אבל זה חימם את הלב לקרא. והם עברו על הכלל "אין אומרים שבחו של אדם בפניו"....
אבל מכיוון שידעו שהמחזקים החזקים ביותר הפועלים עלי הם מחזקים חברתיים, של הערכה, הם קלעו בול, ושמו אותי על לוח חיזוקים מובהק. כזה ששווה לבוא עוד בשבילו עוד שנה שלמה.....
אז אם יש מישהו שעבדתם איתו השנה- תחשבו , אולי אפשר לכתוב לו כמה מילים חמות, ותעשו לו את היום....ובתקוה שמשהו יכתוב גם לכם.
מגיע לכולנו.....
ותודה שאתם קוראים אותי
מיכאל

אחרי חופשה קצרה ובלי ABA

כשיוצאים לחופש מנסים לנקות ראש, לא לחשוב על דברים הקשורים לעבודה.
אך מי כמוכם יודע, כיום הדברים הקשורים בעבודתנו רודפים אחרינו לכל מקום. מספיק שמכשיר הסמארטפון ביד, וכל המיילים וההודעות משיגות אותנו גם במרומי הרי הדולומיטים האיטלקיים.....
ובכל זאת חלק מהזמן, בעזרת הפסגות, המדרונות המיוערים, חוסר קליטה , כיבוי מכשרים, השבילים המסומנים וקשיי העליה והירידה- היה ניקוי ראש!
ורק חזרתי- והמציאות שואבת אותי אל תוך אותו הסבך, בו אני מנסה להתיר קשרים, ולפתור סיבוכים.
ואחד הסיבוכים הנפוצים הוא מאבקם של הורים לאיכות חיים עם בן או בת בוגרים שאינם מתפקדים, או ממררים חיים.
בוגרים שעברו את גיל העשרים או נושקים לו, שעדיין כמובן תחת כנפי הורייהם. וקשיי החיים עימם בל יתוארו. אלו כופים על הוריהם התנהגות חזרתית (שיחליפו בגד שוב ושוב, שיסעו איתם עוד ועוד), אלו מגיעים לאלימות כשמשהו אינו מתנהל כרצונם, אלו רובצים בחדרם ללא מעש ימים שלמים, ועוד.
ואני מוצא עצמי חושב ואומר, שלפני שמנסים לתקן- בואו נמצא להם מקום לחיים.
זה צריך להיות יעד מקובל, מוסרי, תקין, ראשוני. לדעת שלא תפקידם של הורים מותשים לתקן את הבחור/ה ואת היחסים איתם, אלא תפקידם להעזר במערכת הקיימת של הרווחה, ולמצא בית לחיים. ישנם חששות רבים, ורגשות רבים, והם מובנים וקשים ומקשים. אך חשוב ביותר לעבור משבר הורי זה, ולהפרד חלקית, למפגשי סופי שבוע. ורק אחר כך לאסוף שוב כוחות לקבוע גבולות והתנהגויות, לתקן הרגלים ולשנות.
אז סיסמת הקיץ הזה להורים רבים- הסתכלו קדימה באומץ, חפשו ומצאו המקום המתאים, ועשו תת השנה הקרובה לשנת מעבר.
שבוע טוב
מיכאל

קודם כל שמחת חיים

היה לנו דיון היום (ערב העשרה במרכז מטר"ה) על תכניות ("התנהגותיות", שנראות כמו ABA גרוע) שבהם הילד אמנם עושה, נדרש ועושה, אך שמחת-חיים אין לו בזה כלל. והוא כבוי, או מקטר, או מתלונן, או מייבב, או מנסה להתחמק ....
והסיכום ביננו היה שאין דבר שיצדיק תכנית קידום התנהגותית, אם היא מושגת בלא שישמר הערך של שמחת חיים.
כי מה היעד המוצדק של התקדמות במיומנות כלשהי, אם בסופו של דבר איכות החיים, שמחת החיים, נשחקת?
וחובה עלינו כשאנו נתקלים בילדים כאלו לזהות את זה, להיות ערים לזה, ולהפוך את התכנית לתכנית שיש בה שמחה. שמחזקים בה נכון, שיש לילד ערך מוסף שמח מהשתתפותו והתנהגותו. שהוא לא נרתע מהלימוד.
אמנם נכון, במיקרים מסויימים צריך ונדרש לחייב ילד, בהחלט, וגם צריך לעצור ילד מהתנהגויות מסויימות, וזאת גם במחיר אי הסכמה והתנגדות. אך זו לא יכולה להיות רוח התכנית לאורך זמן.
ומבחן חשוב לכל מטפל הוא להראות שהוא יודע להצחיק ילד, ושהוא זוכר לעשות זאת לא מעט פעמים.....
אז לכו לעשות איתם שמח!!!
ועכשיו קצת חופשת קיץ.
להתראות כאן אחרי כן
מיכאל

מסיימים שנת לימודים במכללה

עוד מחזור חוגג את סיום מסלול הלימוד של ניתוח התנהגות. תשע"ג.
והפעם היה בו בסיום משהו מיוחד, כי נמצא בין הלומדים ארטיסט מוכשר (ג'קי), שהצליח בחיקויים של המרצים/ות להביא את הנקודות העיקריות, המצחיקות, המייחדות כל אחד, על יתרונותיו וחסרונותיו. היה צחוק אדיר בקהל (וזה קהל עשרות, זכרו , קבוצה של כשישים לומדים.)
את מה שאנחנו המרצים צריכים לקחת ברצינות ולשפר- נקווה שתהיה לנו הדרך והיכולת לשפר.
מרצים עומדים לביקורת הסטודנטים, ומן הראוי שנדע לשנות דברים הראויים לשינוי. קשה לשנות התנהגות מרצים, לא פחות מהקושי לשנות התנהגות קליינטים, ואף קשה יותר, כי כוחה של הפעלת אוורסיה- אם כחיזוק שלילי ואם כענישה הוא שמור ביתרון לבעלי השררה. ולהפעיל תכנית שינוי בחיזוקים חיוביים- הרי זו תורה שלמה, ארוכה מדורגת, ודורשת תכנון מפורט, כזה שכיתת לומדים לא יכולה להפעיל.
הלוואי שבתחומים בהם אותם בוגרים ובוגרות יעסקו החל מעתה כמנתחי התנהגות- הם ימצאו דרכים של חיזוק חיובי ושינוי על ידי חיזוקים, יותר ממה שהצלחנו אנו.
ושתי משימות נשארו פעורות אל מולם:
אחת היא- להגיע לדרגת מנתח התנהגות מוסמך. ואם לשפוט על פי הנסיון- בוגרי המסלול שלנו (וינגייט קודם וסמינר הקיבוצים עכשיו) לא עושים את זה, וחבל. וגם אנו לא מביאים אותם לכך, מסיבות שונות, וחבל. ואולי ישתפר הדבר משמעותית כשתהיה הבחינה בעברית, אולי בעוד שנתיים.
ושניה - היא לשים מאחוריהם את החוויה , עם רגעיה הטובים ועם ימיה וחודשיה , שבתותיה ולילותיה הקשים בלימוד- ולעבור להתרכז בהצלחת מימוש היכולת שרכשו לסייע לילדים ולהורים בתחומים שונים ורבים.
ורק חבל שאין לי כאן תמונה מאותו מפגש לצרף כאן בבלוג. לכשתגיע אשלים....
והיה כיף לקבל מהם משוב חיובי על חלקי במסלול. תודה!
קיץ טוב.

לצאת מהבית בגיל המתאים

כל החברה שלנו נתונה עכשיו במצב שבו צעירים נשארים לגור עם ההורים, הרבה אחרי הצבא, ולפעמים אחרי הלימודים, ועד ש....
ועל כך כבר נכתב רבות, ואפילו היתה סדרת טלביזיה עם רולידר.
אבל זה דבר אחר, להשאר עם בחור בן 24, אוטיסט , חכם ודברן לא קטן, שלא יודע להתנהג. ומתעקש להשאר בבית, ולא לעשות כלום, וכן להתפרץ כשמשהו לא נראה לו.....
אז בארצנו- הוא אמנם מועמד למעבר להוסטל. והוא מסרב. וההורים חושבים ומודאגים שאם לא יהיה כשיר ובהתנהגות נאותה, בלי התפרצויות, הרי שלא יקבלו אותו.
וזו מלכודת קשה. כי איך יכולים הורים שהזינו את הצרות בתגובות שגויות משך הרבה שנים לעשות עכשיו שינוי שיביא לשינוי גם אצלו? ואיך הם יכולים להכין אותו?
ועכשיו מה אפשר לעשות?
אני משאיר להורים ולרווחה להגיע לכך שבהוסטל כבר ידעו איך לנהוג. אולי יש שם מנתחת התנהגות.?..!!!!
ואם ההורים רוצים שינוי- שיעשו אותו בשביל עצמם, בשביל החופשים והשבתות בהם יבוא הביתה.
ומחכה להם עבודת ענק. והם החליטו לנסות. אז אני איתם.
לכן כל ההורים לילדים צעירים- זכרו- צריך לתפוס אותם , את הילדים, כשהם עוד קטנים... ולא לוותר!!
תזכירו לי לבחון אם ומתי הבחור עבר להוסטל,
ואיך מסתדרים. תנו לי כמה חודשים....
ובינתיים הגיע הקיץ, והחום. אבל גם התותים על העץ הבשילו, והמשמשים כבר נקטפו, והענבים נעטפו בשקיות נייר ותיכף יבשילו. כך שמחזור העונות מושך והולך, והולכים לים!!!
להתראות שם.
מיכאל

כאן זה ליד הגשר על נחל תנינים, ליד הים של ג'סר א זרקא