אושר

לפעמים מגיעים לרגע כזה.
הילד בערך בן 3, בגן תקשורת בו אני מבקר להנחיה. פניו אטומות למדי, יושב על צלחת וסטיבולרית, והוא עסוק בגירוי עצמי חזק , מכניס לפיו שקית רכה ונושך שוב ושוב, בכפות הידיים מוחא שוב ושוב לגירוי עצמי.
לקחתי אותו אלי והתחלתי ללחוץ את כפות ידיו חזק מאד. הוא לא סבל כלל אלא התחיל להגיש את הידיים. נתתי טפיחות חזקות, מכות של ממש בכפות ידיו, והוא נהנה והושיט שוב ושוב. הפכנו את זה לכיפים חזקים במיוחד, בגבול הדק שבין שהוא חצי מחייך וחצי נרתע. בדיוק הגבול שבו כדאי לתת גירוי למערכת שבתת-גריה. ובהדרגה הפנים נעשו מלאות אור, חיוך בפה ובעיניים, קשר עין והגשת ידיים חוזרת.
החזרתי אותו לצלחת בשכיבה, ועברתי לתירגול של תאום גוף, כשאני לוחץ בידי את רגליו אל החזה והוא דוחף חזרה. עברתי לכך שהחזה שלי נשען על כפות רגליו הקטנות והוא דוחף אותי ושוב אני רוכן אליו. הוא התחיל להושיט כפות ידיו ללטף לי את הלחיים....תוך קשר עין נפלא וארוך. עוד מעט והסתיים הקטע. אולי עשר דקות בלבד. ואז הוא בא אלי, מגיש עצמו ונותן חיבוק אמיתי.
רגע של אושר כמטפל. לא מנחה ולא מדריך, אלא אני עצמי מול ילד אחד קטן.

וגם ובלי קשר, נוספה על כך עכשיו בשורה משמחת, שנולד לי נכד , בן יומו, לו ולאמו שלום והסבא מאושר כפל כפליים....

על כנסים ולימוד.

אחרי שסיימנו לימודים אקדמיים, רכשנו מקצוע, סיימנו התמחות ושאר מסלולים מוכרים, מגיע הזמן בחיים בו ההזדמנות ללמידה היא בכנסים. והעולם מלא כנסים, והזמנות לכנסים. גם בארצנו שלנו "כנסים עליך ישראל". וכך גם בנושא אוטיזם, ואפילו בניתוח התנהגות הכללי. כבר יש כנסים של עמותה אחת, ושל אחרת, ותיכף כנס משולב. וכנס של אלו"ט עם האיטלקים, וכנס בחיפה, וכנס של הארגון הזה ואחר. ובחו"ל- שרק תסכים לנסוע, הזמנות רצות באינטרנט על כנסים כל הזמן.
ואחת לשנתיים גם אני מתפתה ונוסע לכנס בינלאומי כזה.
אז כמה תובנות בקשר לכנסים הקרובים. בארץ ובחו"ל.
אם את/ה מעודכן בתחומך- לרוב הכנסים זה רק חזרות על ידע שנחשפת אליו כבר קודם. באינטרנט, במאמר, בשיחה עם חברים. לא נורא. לשמוע שוב ולחזור על ידע מאפשר למידה וידיעה טובה יותר!
אם אתה ביקורתי- רוב הדברים המוצגים הם באיכות בינונית או בהצגה לא מרשימה. לא נורא, זה טוב לברור את המעולה, ולהשוות אותו לדברים הממוצעים. כך הבולטות של הטוב נעשית ברורה יותר.
ומה אם הכל היה חומר חדש- אי אפשר היה ללמוד ברצינות, כי זה היצף של חומר. כך הרוב הוא מוכר- והמועט הוא חדש שאותו שותים בצמא להתחדשות.
ובעיקר- המפגש. הכנסים הם הזדמנות חשובה לפגוש אנשים, לא רק אילו שממעגל העבודה והמפגשים השוטפים, אלא אלו שאפשר לפגוש רק בכנסים.
כך שאני יוצא אל חודשי הכנסים של האביב ברוח טובה. לא בונה ציפיות יתר, ומוכן גם לזמן מבוזבז.
ולפעמים צריך לזכור שהעיקר הוא האפשרות לעזור ולו לילד אחד נוסף, ולו בעצה אחת טובה יותר- וכבר הכנס היה שווה!!
אז להתראות בכנס .....(אפשר בסמינר הקיבוצים, תל אביב,  ב 1 למאי אחרי הצהריים.....) (זה שבמינסוטה רחוק מדי....)

סיום השביל

אי אפשר שלא לכתוב על סיום מבצע שביל ישראל. באילת על המים.
עלינו וירדנו מעלות ומורדות, חלקם קשים ותלולים, חלקם מזדחלים לאורך קלומטרים רבים.
עברנו בנופי אבני הגיר, אבני החול הצבעוני, וסלעי הגרניט האדירים.
ראינו תופעות טבע מדהימות, בגיאולוגיה, בצמחיה, בנוף.
התאמצנו עד קצה הנשימה, ולקחנו אויר בהפסקות בצל עצי שיטה וקירות הסלע.
טבלנו בגבי מים בקניון ורדית, ובמעין קר שבעין נטפים.
השקפנו ממרום הרים על נופי המדבר והמפרץ.
אבל באילת חוויתי גם מפגש שקשור לבלוג הזה , שלא רק על אוטיזם אבל גם.
פגשתי שני ילדים. אחד כבר נער גבה קומה בכתה ח', אחיו הצעיר עוד ביסודי. הדרכתי את תכנית הקידום שלהם כמה שנים.
וקיבלתי מהם חיבוק וחיוך, ושיחה קצרה, של הכרות וחיבה. וזה היה שווה את כל הדרך......
עכשיו חזל"ש וחיפוש המשימה הבאה.....

לבא למקום מוכר ואהוב מלפני שנים

עברתי חוויה כזו לפני שבוע, ואפשר לתאר.
אחרי 6 ימי הליכה בשביל ישראל הגענו לערבה. הישוב שנגלה לעין כשעוברים את האוכף האחרון בין גבעות הגיר, הוא ספיר, ישוב קהילתי לא רחוק מעין יהב. אך לידו מחנה, בסיס חטיבה בעין יהב. לשם הגעתי כשהייתי נער וחבורת עין יהב ישבה שם, לפני שהוקם ישוב הקבע. זה היה ראשית הקשר לערבה.
למחרת, יצאנו לרכיבה מספיר לפארן. עם כל קילומטר של דרך דרומה הרגשתי את הצפוי לקרות הולך ומתקרב. מתי אהיה מספיק גבוה ומספיק קרוב כדי לראות את האוכף בכרבולת (סימן מובהק בקו הנוף של פארן ) ולדעת שהנה זה מגיע. עוד טיפוס ועוד ירידה, בדרך שמעולם לא עשיתי, קילומטרים ספורים מערבה מכביש הערבה המוכר כל כך. ואז מגיע הרגע בו הכל נפתח. נוף הפארן הרחב, הרי אדום של אחר הצהריים, ונווה המדבר של המושב. האופניים מושכות יותר מהרגליים. נעלמו השנים שמפרידות בין אז לעתה (ארבעים שנות הפרש לא הולכות ברגל....או בגלגל אופניים) והלב מתרחב כמו הנוף. בשלב זה לא המשכנו בשביל המסומן אדום שמוביל למזרח מהמושב, אלא עם שביל ישראל שמאלה עד לחניון המסודר. ומשם בדרך קו הצינור, מהקידוח עד לגשר פארן. צילום על רקע הגשר, להשאיר זכרון תמונתי, והמשך ישיר אל שטחי החממות.

ההרגשה היתה כמו בשיר, כמו התנגן לו השיר ״אני חוזר הביתה....״ אל אותם השטחים בהם התחלנו לעבד בגן הירק המשותף, קצרנו מספוא לעגלות הראשונות, אפילו שתלנו מטע ניסיוני . התחלנו לרכוב בין החממות , ואני מושך לכיוון חלקה ירוקה לא מכוסה ברשת. והנה, מעבר לפינה, מי הראשון לפגוש ליד חלקת החמניות אם לא את יונש, מתקן צנרת.....כמו פעם. אחרת כל כך אך קצת כמו פעם. עוד קילומטר אחד, כניסה בשער הפתוח ליד בתי האריזה, דווש עד לחצר הנכונה, והחזרת אופניים . הגענו!!.

 לשביל ישראל יש נקודות שיא שונות. מראש המירון ועד ראש שן רמון, יש בו נקודות בולטות. אבל לפעמים הן נקודות אנושיות, כמו צביה חברתנו מגרעין פארן, שארחה אותנו בצור הדסה, או משפחת אור בעין יהב. 

אבל מבחינתי להגיע לפארן היה שיא מיוחד. חיבור של אהבת ערבה שלא עברה לי, עם אהבת מקום שהייתי שותף להקמתו והוא יקר לי לתמיד, ועם אנשים יקרים שבו. שעמלים יום יום להמשכיותו ושגשוגו. 

ומה ההסבר לכל זה- פשוט אך מורכב. גירויים בשטח שקשורים לחוויות טובות ורבות, מעוררים גם עכשיו תגובות רספונדנטיות, בקיצור- התרגשות....

אורן ואלון

שנים עברו מאז אלון, ואחריו אחיו אורן, היו ילדים, אחרי אבחון, שהייתי מנחה לתכנית התערבות ABA שלהם.
הם היו בין הראשונים. אמא שלהם, גל, הייתה כלביאה הנלחמת על עתיד ילדיה. והיא לא חדלה להלחם על כך אף רגע מאז. עכשיו הוזמנתי לפגוש אותם שוב, בוגרים. היתה זו זכות גדולה.
באתי בבוקר, ומצאתי את שניהם באימון בוקר שגרתי, אימון כושר.
שניהם גברים צעירים, בני עשרים ומעט יותר, חסונים וחטובים, עשו סדרת תרגול שלא מביישת חיילים בכושר קרבי.
למי שרוצה לראות בעצמו- יש תמונות וסרטונים באתר:
http://www.facebook.com/etgar.shiluv/photos_albums
עולה מהמפגש המרגש האמת שחייבים לדעת: בעבודה קשה ולא נגמרת, לאורך כל היום וכל הימים, אפשר להגיע עם הילדים/הבחורים לתפקוד נפלא, כל אחד ברמתו. בלי לוותר על יעדים, בלי לוותר על תרגול, בלי לוותר על התנהגות למופת. בלי לוותר על אהבה גדולה.
אבל היקף ההשקעה צריך להיות אדיר. כל עוד צריך, וצריך, יש ליווי רציף של סיוע ואימון, יחידני, בכל סביבה, כל הזמן.
לצערי הדבר אינו ניתן על ידי החברה התומכת (המדינה, משרד החינוך , משרד הבריאות או הרווחה....) ומתאפשר רק לחלק מן ההורים.  וכשהליווי ניתן הוא צריך להיות מקצועי מאד, מוקפד ונכון. בקיצור, מה שנקרא טיפול ABA......
וההבדל הדרמטי הוא בין ביקור אצל גל ואלון, ובין ביקור במעון לילדים אוטיסטים, צעירים בני 3 בערך, שבו התקצוב מאפשר רק שעה (כמעט) של עבודה יחידנית-פרטנית ביום!! עם היקף כזה אי אפשר להגיע להישגים שאפשר להגיע באימון אינטנסיבי.
והפער זועק!
מקווה לזכות לראות עוד בוגרים שמגיעים אל המיטב שבהם,
גם אם הם היום רק בני שנתיים. אז מה אם זה יהיה ב 2033, ואני אחגוג שמונים.......

 פשוט תמונה יותר טובה!!! מצטרף למילים ברשומה הקודמת

איך אפשר להסביר התנהגות כזו??

אנחנו לומדים להסביר התנהגויות רבות ושונות. אבל לפעמים אפשר רק להשתאות, איך להסביר התנהגות כזו?
כך זה למשל להתנהגויות מלאות סיכון, שקשה להסביר מה בהן החיזוק המצליח לפתחן ולשמרן.
אם תראו את תמונות fאלו תבינו שעוד יש לנו מה לחקור...
האם זה ההתרגשות של "תלוי בין שמים לארץ"? האם "שווי המשקל" הוא תחושה עילאית? האם תשואות הקהל על הבלתי אפשרי?
ואיך זה מתחיל? כשהולכים על קורה בשעורי ספורט למתחילים? כשעומדים על טרפז תלוי באויר?
ואיך לומדים את זה? בחיקוי מודל, בהסבר מילולי, או בעיצוב של תגובות איזון?
אז זהו- עוד יש לנו מה לפענח, בזמן שחמדה (למי שלא מכיר- ביתי (23) תמשיך להתאמן. כאן בנחל צין, על סלק ליין.