יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

זמן ציפיה

לא פעם אני בתחילתו או אמצעו של תהליך, והסוף נראה רחוק. דוגמא?
הילד המדובר בו , רגיל בגן רגיל, אבל יש לו הרגלי אלימות כלפי ילדים אחרים. כשמישהו "לא חבר שלו", למשל, זה יגמר במכה או זריקת חפץ....
קבענו הרחקה על ידי הגננת הצידה, עם אחיזה מרסנת להשתוללות שלו, כי הוא משתולל....
אבל מתברר שלוקח לו הרבה מאד זמן להרגע...והזמן לא מתקצר כצפוי....אולי הוא מחוזק מהאחיזה? צריך לעשות שינוי.
וכאן מתגנב הספק, של הגננת, של האם, אולי גם שלי? האם נצליח לעשות שינוי שיביא לשינוי הרצוי?
ומלבד ניתוח התנהגות נכון,שמזהה מה משמר התנהגות כעת, ומה יפחית אותה בהמשך, צריך סבלנות! צריך להמתין, צריך לתת עוד זמן שחיזוק חיובי על התנהגות טובה ישפיע עוד, ויגביר התנהגות נאותה....
הימים האלו קשים. והאם שואלת- הוא יהיה בסדר???????
אלו רגעי הציפיה, זמני התקווה. הם חלק בלתי נפרד מתהליכים בכלל, וגם אצלנו.
אז אחרי שאתם מפעילים משהו- תנו תקוה לאלו שמחכים לתוצאות.....שווה לחכות....
כשהדברים ישתפרו- אספר לכם....(גם לקוראים נדרשת מעט סבלנות ותקוה)

יום שבת, 23 באוקטובר 2010

עצמאות

הילד/נער בן 12. משולב בכיתה רגילה. אבל "אוטיסט".
השנה הוחלט שהסייעת שלו כבר לא תוגדר כשלו , היא סייעת של כל הכיתה. וכך זה עובד.
והנה- הוא הפך עצמאי- מקפיד להכין בעצמו שעורים, עושה בכיתה הכל, לא מבקש עזרה, ואומר- אני אחראי.
וגם מנמק: אם לא היתה לי סייעת שלי- הייתי יכול להיות עצמאי כבר קודם. עכשיו, כשאין לי סייעת פרטית אני צריך לדאוג לדברים בעצמי. ....
לא בטוח שהיה ניתן להוציא את הסייעת כבר קודם. אבל איזה מזל שהוצאנו אותה עכשיו מתפקיד סייעת אישית!!!!!
עצמאות זה שם המשחק בחיים!!

יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

מלכודת

מלכודת התנהגותית היא דבר "אכזרי". אותה התנהגות בעייתית (למשל: לסרב לזוז, להתקע) גוררת את ההורה לאותה התנהגות (למשל להתחנן ןלבקש ולהציע דברים, כדי שתזוז) שרק מחזקת את ההתנהגות , ומעלה סיכוי שאותה התנהגות תחזור על עצמה בעתיד. שני הצדדים במלכודת.
בשביל לצאת מהמלכודת, צריך בסך הכל דחיפה קטנה, משיכה הצידה מהמלכודת, שבירת השיגרה ושינוי התגובה הצפויה, לתגובה אחרת. אבל בשביל זה צריך עזרה!! כמו רכב שנתקע בבוץ- חייבים משיכה מרכב אחר, אבל ברגע שהגלגל יוצא מהבוץ- הוא נוסע בעצמו בקלות. אני מרגיש לפעמים כמו רכב חילוץ, ואחרי כמה משיכות- אופס!- זה עובד.
נכון שלפעמים צריך גם לדעת מאיזה צד למשוך, ואיזה עובי כבל, אבל העיקר- לא להמשיך להתחפר....

יום חמישי, 14 באוקטובר 2010

שבת של חסד

בגן לילדים אוטיסטים בבני ברק הסייעות כבר רגילות- לקחת ילדים הביתה לשבת. הן משחררות בכך את ההורים לשבת מנוחה, דבר לו אינם זוכים, אם הם צריכים להשגיח על ילדם כל היום. להיפך, בהבדל ביום רגיל בו הילד נמצא במסגרת מלאה, לפתע צריך להכיל את כל הקשיים, להעסיק, לעצור, לנקות אחריו, והשבת עלולה להפוך ליום הקשה בשבוע.
הפעם נתקלתי ביוזמה חדשה: הן מארגנות לילדים שבת ארוח משותפת של נופש פעיל. הן יוזמות יציאה למקום שאפשר להתארח בו כולן יחדיו, מגייסות לכך תרומות שיאפשרו זאת, ויקחו את כל הילדים לשם- לשבת של פעילות. ולהורים- שבת שלום, עם אפשרות לפנאי לעצמם ולילדיהם האחרים. והכל התנדבות!!
זה הוא חסד אמיתי!! ולוואי והיו עוד רבים כמותן.
שבת שלום

יום שני, 11 באוקטובר 2010

טרמפולינה גדולה

הקטע הבא לקוח מקובץ "לקחי הגן"- מחשבות על צמחים ותופעות בגינת הבית והבוסתן שלי, ומה אפשר ללמוד מהם.

הטרמפולינה- היא לא חלק מהגינה, עד שיש לך ילדים בגיל המתאים (כל הילדים בגיל המתאים....) ואתה מבין ששווה לכסות חלק מהשטח לטובת משהו אחר, משהו שעונה על צרכים של מישהו אחר, צעיר יותר ממך, שונה ממך, כזה שדורש יותר פעילות גופנית קופצנית ותחושתית. כך גם במעונות ובבתים שיש בהם ילדים אוטיסטים, אתם צריכים טרמפולינה בגינה, ערסל בסלון, סולם על הקיר בבית, כסא מסתובב במטבח, נדנדה על המשקוף, אביזרים שישמחו מישהו שצריך סיבוב, עירסול, קפצוץ.....ורק כשאתה רואה כמה הם שמחים ברגעי התחושה הזו - אז מבינים שחשוב להתגבר על הטרחה ולהתקין משהו כזה, אפילו אם זה טרמפולינה על פיסת הדשא. 

יום שישי, 8 באוקטובר 2010

ABA מחמיץ פנים

השבוע, פעמיים, נתקלתי בדיווחים על החמצת פנים לה זוכות תלמידות שלי, מנתחות התנהגות, כשהן מציגות את עצמן ככאלו, או מסבירות ניתוח התנהגות מהו....
יש לכך תשובות. צריך ללמוד מה  להשיב למחמיצי הפנים ולמתקיפים..... :
כן אני רואה שזה לא נראה לכם מקצוע מכובד, אנחנו מקצוע מושמץ, זה נכון. ככה זה כשהולכים נגד הזרם. אבל "הזרם" (הטיפול המקובל) הוא עכור, הוא מלא הצלחה מוגבלת, חוסר הצלחה, חוסר אונים ביכולת לפתור בעיות התנהגות. להגיד לכם/ לכל אחד, שאנחנו (מנתחי התנהגות) יכולים לפתור את זה, שיש מה לעשות- זה מאיים מאד. זה אומר משהו על חוסר היכולת עד עכשיו....וכשאנשים מאויימים הם לעיתים מתקיפים....מי כמונו אמור לדעת זאת...אז תתקיפו , ואנחנו בינתיים נעזור ונפתור בעיות.....
תשובה אחרת:
הרווחנו את זה ביושר, את החמצת הפנים. יש בשטח ארוגנטיות, ומרובעות מסויימת, שבאה עם ניתוח התנהגות ראשוני ופשטני. החיים זה באמת לא "חיזוקים ועונשים וזהו."..אז אם אתם חושבים שהחיים באמת יותר מורכבים- נכון. אתם צודקים. העניין שגם מנתחי התנהגות יודעים את זה! וצריכים לחשוב פעמיים, איזו התערבות מתאימה, ואיך ההתנהגות  קיימת כאן עדיין. מה מחזק אותה. ולהתערב בזהירות הנדרשת. ובאתיקה הנדרשת. ובאהבה! ואנחנו יודעים לעשות את זה.

בקיצור- עוד נלמד איך יוצאים ממצבים כאלו.....וממשיכים להוכיח שיש שינויים לטובה....
שבת שלום

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

אבחון על הגבול

יש ילדים שהם בספקטרום, הם אוטיסטים. שזה ברור, גם למאבחן וגם להורים.
יש ילדים שהם בריאים. הם לא. לא אוטיסטים
ויש ילדים שאומרים עליהם:  על הגבול. האבחון הראשון כן. האבחון השני לא. לך תדע...
אז הם נגררים על הגבול. "כאילו" מסתדרים. "כמעט בסדר" בגן.  קלינאית תקשורת פעם בשבוע. ואמונה שיהיה טוב.
אז זה לא ככה! מי שעל הגבול יצטרך הרבה מאד השקעה בו, כדי להיות בסדר. הוא לא ממש יכול להיות בסדר גמור, כי הוא על הגבול!
על הגבול יש המון מה לעשות, מה לעזור לו
בלי עזרה הוא לא יכול.
הוא חכם, הוא מדבר יפה, הוא מבין הכל. ואמנם רק (רק?) החברתיות שלו לא ממש תקינה.....
אבל כמה עבודה צריך לכדי לשנות חברתיות? לפתור בעיות תחושתיות?? להפטר מאובססיות קטנות ומטרידות......
אז אפ פגשתם הורים שמעדיפים את הגבול כדי להתנחם ולא לעשות הרבה- תעירו אותם....הילד שלהם צריך הרבה, לא פחות מזה שבתוך הספקטרום. הרבה עבודה.

יום שבת, 2 באוקטובר 2010

התחלה אינה הבטחה, היא נסיון

שלום
אם תמצאו עניין- הרי זה משום שנגעתי במשהו שקרוב לכם.
כל שבוע אשתדל לעדכן , ואולי יותר. על משהו שמשך את ליבי ודעתי.
הפעם- מוזיאון ישראל. קהל רב. אולמות משופצים. והנה הקול והמראה המוכר. נער, מקפץ ונוהם, רץ וחוזר. ואביו אחריו לשמרו. ברור לכל מי שמכיר- אוטיזם. נער אוטיסט.
ואני רוצה להעריך, לכבד, לחזק את ידי אביו, אחותו ואחרים, בני משפחתו, שלא בושו בו, שלא עצרו מלהביאו, שלא "התביישו" בהתנהגותו. אלא התנהלו להם במוזיאון כמו שראוי להתנהל, כשיש לך ילד אוטיסט. שמו פס....
ואנחנו- נזכור כל פעם מחדש את הרבים שלא מעיזים לבוא כך, שלא יוצאים כבר זמן רב, לא איתם וגם אי אפשר בלעדיהם..
ונזמין אותם. בואו איתם!. אנחנו נהיה סבלניים, אנחנו נכבד אתכם ואותם. אתם רבים מכדי להתבייש. אתם אחינו!