יום שבת, 30 בנובמבר 2013

לקט

לקט- אותם פירות הנאספים לאחר ההקטיף והאסיף העיקרי. לקטים- אנשים שחיו ללא חקלאות אלא על איסוף מוצרי מזון מהטבע הפראי. לקט שכחה ופאה- אלו סוגי האסוף המקובלים בחקלאות של ימי אבותינו, שהיו משאירים לעניים ,
ואני- מלקט בתקופה מודרנית, שאריות שאחרי הקטיף במטעים שסביב זכרון יעקב.
ואיך אפשר להסביר התנהגות כזו? א. למדתי אותה בהיותי ילד במושב. גם ראיתי מודל כזה מהורי, וגם קיבלתי הוראות לביצוע. היינו משתדלים שלא ילך לאיבוד מזון שנשאר אחרי האסיף המסחרי. בוטנים שנשארו , קלחי תירס שנשכחו, פירות במטעים. ב. טעמם של פרות בשלים שאחרי האסיף טעים יותר מזה של הפרות הנקטפים לשוק, רגע לפני הבשלתם המלאה. ג. הם לא עולים לי בכסף אלא רק בזמן . ד. התענוג באיסופם, מלא הדלי רימונים, או אפרסמונים- אין כמותו. ה. האפשרות לחלק פרי לילדים ולחברים הוא מקור שמחה ותודה. ו. ומכמויות גדולות אפשר גם להכין ריבות וליקרים, גלידות ומיצים.
אז עם מערכת חיזוקים כזו לא פלא שההתנהגות משתמרת עשרות שנים.
גם השנה אספתי והנה הוכחות.
והמפליא- רב השדות והמטעים לא מקבלים את המצווה הזו- אף אחד לא בא ללקט, והשאריות הולכות לאיבוד..
ואת הטעם- קשה להעביר. דמיינו....
Displaying 20131130_093153.jpgDisplaying 20131130_093054.jpg

יום שבת, 16 בנובמבר 2013

בשירים זה נכתב אחרת

שנים אני עובד בתחום. ילדים רבים ראיתי וגם הורים, אבות ואמהות.
כל אחד ואחת ודרך ההתמודדות שלהם עם השבר והקושי , שמתחיל עם קבלת האבחנה או לפניה, כשמבינים שהכל לא ממש בסדר, וממשיך בשנים ארוכות של השקעה, הצלחות ותסכולים.
ויש דרכים רבות להתמודד.
אחת מהם היא בוודאי האמנות. וגם האמנות שבשירה.
כשקראתי את שיריה של אילה בן לולו (ילדות מקוצרת, הוצאת פרדס 2013) מצאתי התמודדות כזו.
וכאן שירים על ילד מקסים שאני מכיר, דרך החוויה האישית כל כך של אמא.

הבובה שלי

כמו עם כל השכלולים הטכנולוגיים
היא עוצמת ופוקחת את עיניה
עם נגן לבכי ולצחוק.
מאכילים אותה בבקבוק,
והיא עושה פיפי.
היא עושה פיפי
ומחליפים לה את הטיטול.


סרקתי את שערך,
ערסלתי אותך בשירי ערש.
טיילתי אתך בעגלה.
אני מסתכלת עליך.
אינך רואה אותי.
פיך מצויר
עיניך מזוגגות,
ריסיך ארוכים.
בובה

אקולליה
את שואלת אותו
מה יש בתמונה?
הוא מביט בך ואומר: "מה יש בתמונה?"
- "אתה תגיד לי! מה יש בתמונה?"
- "אתה תגיד לי! מה יש בתמונה?"
- "לא! אתה צריך להגיד לי מה יש בתמונה?"
- "להגיד לי מה יש בתמונה?"
- "אלוהים אדירים! יא סתום. מה יש בתמונה? יש חתול? יש כלב?"
- "יש חתול? יש כלב?"

ויש עוד.
לא קל לקרא, אך יש כבוד גדול למילה ולאדם מאחוריה, ולילד שמאחורי האם.
וטוב לדעת שיש המתמודדות עם האמהות הזו גם בשיר , בציור, בתנועה, בספורט, בקריירה, בעבודה, בכל דרך שנותנת כוח להתמודד.

אז הבלוג הפעם שלהן, האמהות האלו.....