יום שישי, 31 במאי 2013

כנס גדול

עבר זמן וסוגרים חודש נוסף- עם מעט תובנות מכנס גדול שנסעתי להשתתף בו, במינאפוליס, מינסוטה, קצה העולם שמאלה, מעבר להרבה שעות טיסה.
ראשית, שתחום האוטיזם סחף את מנתחי ההתנהגות בגדול, וקשה להשתחרר ממנו ולעסוק בתחומים אחרים. ובכל זאת יש גם כמה שעוסקים בתחומים אחרים-
למשל באיטליה יש עיסוק מרכזי בתחום בטיחות בעבודה- לאמן עובדים לבטיחות מלאה, לעשות קורסים יעילים להתנהגות מדוייקת שתמנע תאונות (למשל איך מאמנים נהגי קטרים? )  ומי יודע להכשיר טוב יותר מתכניות התנהגויות מדוייקות??
ויש לא מעט שעוסקים בחינוך בכלל, בתכניות בבתי ספר, עם דגש למתמידים באימוני מהירות, שטף בלימוד.
ומעטים שעוסקים בהתנהגות ארגונית , אך חלקם באותם ארגוני חינוך וטיפול- ואז זה עדיין לא פריצה לעולם הגדול.
ועוד פחות מהם שעוסקים בהתנהגות מינית, ובפיכיאטריה התנהגותית.
וגם מעט שעוסקים בהתנהגות ריגשית, בחרדות ובפחדים...
וכן יש עוד כמה וכמה מעבדות מחקר בסיסי עם בעלי חיים, שמוציאים מחקרים בסיסיים על אופני הלימוד וחוקי התנהגות בסיסיים. גם עם בני אדם.
אבל מעבר לכל זה אפשר למצא אנשים ונשים, מסורים ליעודם לסייע לילדים ובוגרים שכבולים בהתנהגויות קשות ובמיומנויות חסרות, שעושים שימוש בעקרונות התנהגותיים כדי לקבל שינוי לטובה. אלפים כאלו!
ואם להזכיר רק אחת לדוגמא- בחורה קנייתית שלמדה בארה"ב, וחזרה לניירובי ומקיימת שם קליניקה לילדים אוטיסטים, כי גם בקניה יש, ויש לה שם צוות עובדות, והם יצרו 7 פוסטרים המדווחים על תכניות טיפול!!.
וזה אומר שלנו יש ממי ללמוד ואתגרים להגיע אליהם- כדי להגיע לכנסים עם מספר פוסטרים ישראליים....
ומי שרוצה בחוויה- יצטרף לנסיעה הבאה.
שבת שלום וחודש טוב
מיכאל

יום שבת, 4 במאי 2013

הצעת מחקר

התארח בארץ ד"ר ג'ים קאר, יו"ר הלישכה להסמכה של מנתחי התנהגות BCBA
והציג מחקרים על שאלות שונות שלא נחקרו על אסטרטגיות מקובלות בעבודה התנהגותית בתכניות אינטנסיביות בגיל הרך.
הנה עוד אחת מהשאלות שמתאים לשאול ולחקור:
פעמים רבות ילדים אינם רוצים לבא לשעור, ואף בוכים רבות או מתנגדים נמרצות, כשמביאים אותם לשעור, לשבת ליד השולחן ולהדרש לבצע משהו, כלשהו. ימים כאלו בתחילת תכנית יכולים לתסכל ביותר, הורים ואף מטפלים,  ואף לגרום לחלק מההורים לסגת מתכניתם לבצע תכנית "ABA" לילדם. (זה לא מתאים לו, תראו איך הוא מתנגד ....). ובכל זאת זה מתקיים, שוב ושוב, בראשית תכנית, ולבסוף לרוב הילד מסתגל....
דרך אחרת, שלאחרונה אני מרבה להשתמש בה- לא דורשים דבר!.
מה עושים? מאתרים מחזקים בעלי עוצמה, ומחליפים אותם תדיר, כך שתמיד יהיה בידנו דבר שהילד רוצה לקחת/לקבל. זזים בחלל החדר/בית, כך שאם הילד רוצה את המחזק הוא ינוע לעברנו על מנת לקבלו. עשוים זאת פעמים רבות, ומתחילים להגדיל מרחק, להעלות מאמץ הנדרש להגיע אלינו. הגדלת המאמץ נובעת מכך שנדרש ממנו לעלות במעלה המדרגות, כשנדרש טיפוס, לחצות מכשולים (כמו לפתוח דלת שהלכנו וסגרנו חלקית אחרינו), להתאמץ כי ידינו גבוהה.
אחרי שילד מתרגל לבוא אל המחזקים ולהשקיע מאמץ בשביל לקבלם- הוא מוכן כבר לעשות דברים אחרים כדי לקבלם, וזה המצב של תלמיד- שמוכן לעשות דבר כלשהו כדי לקבל את המחזק. ואפשר להתחיל לעשות חיקויים והתאמות, פעולה מוטורית או תרגיל הבנה.
בהדרגה עולה הדרישה ומתארך הזמן בין העבודה לבין החיזוק.
וזהו. לפעמים ילדים עוברים את כל האימון הזה ללא בכי כלל.....
אז מה נכון יותר, ולמי מתאים כל מסלול. ומה מהר יותר?
נמשיך לנסות, ואם משהו רוצה לחקור- שיחקור....