יום שישי, 16 במאי 2014

דסנסיטיזציה

מילה קשה המילה הזו. וכל נסיון עיברות לא עזר. "הקהייה" לא נקלט....
אבל לפעמים זה מה שאנחנו עושים. צריך לזהות שמדובר בחרדה מותנית וללכת על זה.
זה מה שקרה במעון לקטנים אוטיסטים, וזה קרה למנחה! היא מצאה שהיא מהווה, שלא באשמתה, גירוי מעורר חרדה אצל ילדה קטנה וחביבה. הילדונת מוכנה לשחק וללמוד יפה עם מטפלת שיושבת איתה בפינת העבודה המוגנת שלה, אבל אם מנתחת ההתנהגות ניגשת לצפות בה- מיד בא בכי וסרוב להמשיך לפעול. וכך גם אם היא רק נכנסת לגן ומסתכלת עליה!! בקיצור- איך אפשר לעשות תכנית לילדה שאין אפשרות לצפות בה? וגם איזו הרגשה מבאסת לגלות שאתה מעורר חרדה!! אז ניסיתי בהדרגה. חשפתי את עצמי לעמדת העבודה שלה עם הגב בלבד. עבר בשלום. הסתובבתי חצי צד, ועיני ממוקדות בחלון- היא המשיכה לתפקד אך שלחה מבטים מודאגים (כך דווחה המטפלת שאיתה), הוספתי יד וביקשתי לקבל משהו- המטפלת נתנה לי וזה עבר בשלום, שלחתי פריט מסויים בלי להסתכל לשם- ועבר בשלום (ושוב לעיתים על גבול הדאגה על פניה החמודים), וכך צעדים קטנים ביותר של "הצגת גירוי שקרוב למעורר חרדה"- אך בדרגה שאינו מעורר..ואז כבר זרקתי מבט קצר, ועוד מבט, והשתתפות בפעולה, והגשת פריט- וסיימנו בקשר עין ארוך עם חיות צעצועים.
כלומר- כשמזהים שמישהו בבכי חרדה מגורם כלשהו- לא חייבים להבין מתי ולמה זה קרה, מאין ההתניה הזו (פאבלובית הפעם, באמת), אלא אפשר לחשוף מאד בהדרגה- תוך כדי שדואגים להשארת מצב רוגע, וזה יכול לעבור במפגש אחד....
הלוואי שזה היה כל כך פשוט- אבל זה גם לא כל כך מסובך.
שבת שלום
 

יום שבת, 3 במאי 2014

מאי, שושן צחור וזיכרון

התנהגויות רבות אצל כל בני המין האנושי הן התנהגויות זכרון לאלו שקדמו לנו, לקרובים שאינם.
בכל השבטים ובכל התקופות, היו פולחנים של זכרון, ימי זכרון, טקסי יזכור מיפן עד מצרים, מהאינדיאנים ועד האפריקנים.
לעיתים היו רוקדים, לעיתים משתחווים, לרוב גם הדליקו אש, אכלו ארוחות, העלו זיכרונות.
עכשיו, כשאנו לקראת יום הזכרון המדינתי, וכה רבים יהיו עסוקים כך או אחרת בטקס פרטי או ציבורי, אפשר לחשוב על כך גם בניתוח התנהגות. (לא צריך להשאיר את זה לפסיכולוגים בלבד.....)
לא שיש לנו את כל התשובות, אבל אנו יכולים כבר לשאול שאלות.
מה מחזק התנהגויות כאלו? מדוע טוב לנו בהם, וגם כשהם לכאורה כואבים- בו בעת  הם מפוגגים אבל, תומכים במתאבל, מעודדים את הזוכר.
ומדוע התנאי והתזמון לקיומן קשור לזמן מסויים, ולרוב לחלוף שנה שעברה מאז אותו הזמן.
האם יש להם ערך השרדותי למין האנושי , שנתן להתנהגויות אלו תוקף הטבוע בכלל המין האנושי או בכלל תרבויותיו?
ברור שיש להן קשר לתנאי הכחדה- אדם יקר לנו הלך לעולמו, וכל ההתנהגויות שהיו קשורות בתגובותיו אלינו, בנוכחותו-בחיזוקיו כלפינו- אבדו ואינם. והנה, בתנאים אלו , כמו בכל עיתות הכחדה, קשה לנו.
אבל התנהגויות הזכרון כנראה מחוזקות בחיזוקים כאלו ואחרים. מבני השבט שלנו שבאים אף הם ומחבקים, מהזכרון שמתרענן ומזכיר ארועים טובים שהיו......
וגם אנו, משפחת בן צבי לענפיה עורכים כבר כמה שנים טקס כזה, בו אנו הולכים לראות את השושן הצחור, הפרח הנדיר שאבינו עמוס מצא מחדש בכרמל, ומאז מותו אנו שם במועד המתאים, בין סלעי המצוקים הכרמליים, מוצאים את השושן הפורח, זוכרים את אבא, קוראים בהתלהבות "הו הו שושן צחור" פורסים את ידינו לרווחה ומברכים "ברוך אתה הטבע " ומשהו מאבא שלנו ומפרח השושן הנדיר והמרשים הזה, שורה עלינו, ומחזק אותנו גם בהעדרו.
אחרת איך אפשר להסביר שנתמיד ונבוא שוב........אז התחזקו בטקסים, ולאחר מכן שימחו ביום העצמאות. ולתפארת הטבע בישראל
Displaying 20140502_164547.jpg
Displaying 20140502_163921.jpg