התנהגויות רבות אצל כל בני המין האנושי הן התנהגויות זכרון לאלו שקדמו לנו, לקרובים שאינם.
בכל השבטים ובכל התקופות, היו פולחנים של זכרון, ימי זכרון, טקסי יזכור מיפן עד מצרים, מהאינדיאנים ועד האפריקנים.
לעיתים היו רוקדים, לעיתים משתחווים, לרוב גם הדליקו אש, אכלו ארוחות, העלו זיכרונות.
עכשיו, כשאנו לקראת יום הזכרון המדינתי, וכה רבים יהיו עסוקים כך או אחרת בטקס פרטי או ציבורי, אפשר לחשוב על כך גם בניתוח התנהגות. (לא צריך להשאיר את זה לפסיכולוגים בלבד.....)
לא שיש לנו את כל התשובות, אבל אנו יכולים כבר לשאול שאלות.
מה מחזק התנהגויות כאלו? מדוע טוב לנו בהם, וגם כשהם לכאורה כואבים- בו בעת הם מפוגגים אבל, תומכים במתאבל, מעודדים את הזוכר.
ומדוע התנאי והתזמון לקיומן קשור לזמן מסויים, ולרוב לחלוף שנה שעברה מאז אותו הזמן.
האם יש להם ערך השרדותי למין האנושי , שנתן להתנהגויות אלו תוקף הטבוע בכלל המין האנושי או בכלל תרבויותיו?
ברור שיש להן קשר לתנאי הכחדה- אדם יקר לנו הלך לעולמו, וכל ההתנהגויות שהיו קשורות בתגובותיו אלינו, בנוכחותו-בחיזוקיו כלפינו- אבדו ואינם. והנה, בתנאים אלו , כמו בכל עיתות הכחדה, קשה לנו.
אבל התנהגויות הזכרון כנראה מחוזקות בחיזוקים כאלו ואחרים. מבני השבט שלנו שבאים אף הם ומחבקים, מהזכרון שמתרענן ומזכיר ארועים טובים שהיו......
וגם אנו, משפחת בן צבי לענפיה עורכים כבר כמה שנים טקס כזה, בו אנו הולכים לראות את השושן הצחור, הפרח הנדיר שאבינו עמוס מצא מחדש בכרמל, ומאז מותו אנו שם במועד המתאים, בין סלעי המצוקים הכרמליים, מוצאים את השושן הפורח, זוכרים את אבא, קוראים בהתלהבות "הו הו שושן צחור" פורסים את ידינו לרווחה ומברכים "ברוך אתה הטבע " ומשהו מאבא שלנו ומפרח השושן הנדיר והמרשים הזה, שורה עלינו, ומחזק אותנו גם בהעדרו.
אחרת איך אפשר להסביר שנתמיד ונבוא שוב........אז התחזקו בטקסים, ולאחר מכן שימחו ביום העצמאות. ולתפארת הטבע בישראל
בכל השבטים ובכל התקופות, היו פולחנים של זכרון, ימי זכרון, טקסי יזכור מיפן עד מצרים, מהאינדיאנים ועד האפריקנים.
לעיתים היו רוקדים, לעיתים משתחווים, לרוב גם הדליקו אש, אכלו ארוחות, העלו זיכרונות.
עכשיו, כשאנו לקראת יום הזכרון המדינתי, וכה רבים יהיו עסוקים כך או אחרת בטקס פרטי או ציבורי, אפשר לחשוב על כך גם בניתוח התנהגות. (לא צריך להשאיר את זה לפסיכולוגים בלבד.....)
לא שיש לנו את כל התשובות, אבל אנו יכולים כבר לשאול שאלות.
מה מחזק התנהגויות כאלו? מדוע טוב לנו בהם, וגם כשהם לכאורה כואבים- בו בעת הם מפוגגים אבל, תומכים במתאבל, מעודדים את הזוכר.
ומדוע התנאי והתזמון לקיומן קשור לזמן מסויים, ולרוב לחלוף שנה שעברה מאז אותו הזמן.
האם יש להם ערך השרדותי למין האנושי , שנתן להתנהגויות אלו תוקף הטבוע בכלל המין האנושי או בכלל תרבויותיו?
ברור שיש להן קשר לתנאי הכחדה- אדם יקר לנו הלך לעולמו, וכל ההתנהגויות שהיו קשורות בתגובותיו אלינו, בנוכחותו-בחיזוקיו כלפינו- אבדו ואינם. והנה, בתנאים אלו , כמו בכל עיתות הכחדה, קשה לנו.
אבל התנהגויות הזכרון כנראה מחוזקות בחיזוקים כאלו ואחרים. מבני השבט שלנו שבאים אף הם ומחבקים, מהזכרון שמתרענן ומזכיר ארועים טובים שהיו......
וגם אנו, משפחת בן צבי לענפיה עורכים כבר כמה שנים טקס כזה, בו אנו הולכים לראות את השושן הצחור, הפרח הנדיר שאבינו עמוס מצא מחדש בכרמל, ומאז מותו אנו שם במועד המתאים, בין סלעי המצוקים הכרמליים, מוצאים את השושן הפורח, זוכרים את אבא, קוראים בהתלהבות "הו הו שושן צחור" פורסים את ידינו לרווחה ומברכים "ברוך אתה הטבע " ומשהו מאבא שלנו ומפרח השושן הנדיר והמרשים הזה, שורה עלינו, ומחזק אותנו גם בהעדרו.
אחרת איך אפשר להסביר שנתמיד ונבוא שוב........אז התחזקו בטקסים, ולאחר מכן שימחו ביום העצמאות. ולתפארת הטבע בישראל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה