יום קטנות- שבוע קטנות

ומה לעשות, שיש שבועות שבמבט לאחור אין בהם דבר גדול שהוא....
כמאמר הנביא: "מי בז ליום קטנות" (זכריה פרק ד) אל לנו לבז, להפחית מערכם, או לבזבז ימים קטנים, ימי מעשים קטנים, ימי השגים קטנים. כי מאלו הקטנים העולם עומד. וגם שבוע שלא היה בו משהו בולט, היו בו דברים קטנים שאין לבוז להם, או להמעיט בערכם, או לבטלם. להיפך: הדרך הטובה היא כנראה לאספם כאילו היו גרעינים. זרעים. שאף שהם קטנים- אם אוספים רבים מהם הם מספיקים ללחם ואפילו לעוגה. ואם טומנים אותם הם מצמיחים שפע יבול וצמיחה בעתיד.
כך היו הילדים שפגשתי השבוע. צועדים צעדים קטנים קדימה, לא מבריקים בבת אחת. עוד מילה, עוד משפט, עוד מבט נכון וממוקד, עוד בקשה ספונטאנית במילים, עוד ניגוב ישבן (סליחה, אבל הרי גם זה הישג...). עוד איפוק מלקלל, עוד התגברות על הפסד.
וגם הבוגרים. המורים, ההורים, הסטודנטים. עוד יום שהחובות מולאו כנדרש, עוד השקעה, עוד רעיון, עוד מערך שעור. עוד פרנסה, עוד החלטה נכונה. עוד מאמץ קטן לעשות טוב.
ימי קטנות נראים לעיתים מתישים כשלעצמם. אבל בסוף השבוע אפשר להביט אחור ולומר- עשיתי את שלי. גם אני. כדי לקדם משהו, מישהו.
וזה כבר משהו שהוא חלק מדבר גדול....והיה גם לכם חלק בו!

מדליקת משואה לחג העצמאות שלי

במהלך החג שאלתי את חברי סביב ארוחת חברים על הדשא, שיציעו כל אחד את מדליק המשואה שלו..
היו הצעות שונות.
ואני הוספתי את "אמא של ילד אוטיסט"
יש כמה כאלו, פגשתי כמה וכמה מהן. אלו שקיבלו את האבחון, ועמדו בבשורה בעוז ובאומץ.
אזרו כח ומידע ויצאו למסע הארוך, המתיש, מסע הדורש מאמא את כל מה שאפשר לגייס.
כוח מבפנים ומחוץ, נחישות,  וגם אופטימיות, ומחוייבות. היו גם אוהבות וגם לא מוותרות, גם תומכות בצוות מקצועי, וגם מנווטות משפחה וילדים נוספים. גם מגייסות את האב (שיהיה במקרה שלנו מגיש האבוקה להדלקה...), גם יוצאות מהארון החברתי של הורי האוטיסטים.
ויודעות לצחוק כשמתאים, ומנגבות דמעה כשזו מתגלגלת לה על לחי.
ונותנות אור, תקווה וחיוך גם בזמנים קשים.
תעלה המשואה!! ולתפארת מדינת ישראל..............

לקלל פחות

שמעתם על ילדים שמקללים את הוריהם ללא בושה? ומתחצפים בלי חשבון (סתום, תשתקי, בת ז....) על כל דבר קטן שלא נענים או מסכימים לו, דבר ביקורת או תסכול- חוטפים ממנו מילים שהם מרפרטואר החוצפה והקללות.
זה קורה לא מעט ביחסים עם ילדים ADHD. הם חסרי גבולות.....וקשה להורים (שאין להם הכנה מסודרת איך לחנך ילד עם קשיים כאלו...) לשים גבול ולמנוע התנהגות כזו.
נדרשתי לסוגיה עם זוג הורים נחמד ותרבותי, וילד אינטליגנטי רב מעללים...
ואם מעירים או מגיבים בכעס על המילים האלו- חוטפים עוד יותר מילים....
ולא פשוט להכניס ענישה למערכת כזו- כי התגובות לענישה קשות עוד יותר....איומים...
אז ההסכם היה: יש רשימה כתובה של שני טורים- טור מילות החוצפה וטור הקללות (הדף סובל הכל...), כך שאין ויכוחים...
ויש לך 10 נקודות בונוס (10 שקלים...). אתה מקבל בסוף היום את מה שנשאר מהן. (והרי זה פרס על איפוק, שמצטמצם עם כל ארוע ...)  אבל הנקודה יורדת רק אם אתה מסוגל להוריד את הנקודה בעצמך- לגשת לדף ולסמן. זה אומר שהעונש הקטן הזה ניתן רק אם אתה יכול לעמוד בו בלי להגיב בקללות. אמא אומרת : "אתה יכול להוריד לך נקודה על הביטוי הזה?"
הפלא ופלא- הילד הזה כבר הוריד לעצמו לא מעט נקודות ברוח טובה, ויש ימים שעוברים עם מעט מאד הורדות (1-2)
אז אולי זו התחלה של דרך טובה....
שבת שלום

"תגידו לי כל הכבוד"

אצל הילד מיכאלי, זה שקורא לי "סבא מיכאל", עבדנו הרבה מאד זמן (יותר משנה...)כדי שבסיום משימה (ביחוד כזו של דף עבודה) יפנה למי שלידו , יגיד סיימתי ויחכה למשוב. בתחילה היה כתוב בסוף הדף "סיימתי" כתזכורת, ונדרש לרמוז לו ולהזכיר לו.... אחר כך זה הצטמצם לעיגול בפינת הדף התחתונה ובסוף לנקודה...
אבל בביקור האחרון הופתעתי לראות: בסיום משימות שביצע בזמן ישיבת צוות (גם משימת כתיבה במחשב וגם אחרות..), מיכאלי הסתכל מיוזמתו אל כולנו, כל הצוות, ואמר, עם הצבעה על כל אחד ואחד: "מילי, הילה, אריאל, סבא מיכאל- (תגידו) כל הכבוד!" ופשוט נהנה לקבל תשואות....
הדרך היתה ארוכה, אבל כאורכה כן עוצמת הסיפוק. תודה לכל הצוות....ולך, מיכאלי הקטן!

סרטים.....

עולם הסרטים מלווה את עולם האמת ומשקף אותו, ולכן לא פלא הוא להתקל ביותר ויותר סרטים וסדרות שעוסקים באנשים על "הספקטרום". רק לא מזמן הסתיימה הסדרה פלפלים צהובים. ואף שלא חשפה הרבה - חשפה מספיק בכדי להציף לציבור הרחב כמה מהקשיים הגדולים שמלווים הורים לילדים , לפני ואחרי אבחון, לפני ובמהלך טיפול.
והנה הלילה, אחרי שראיתי (מתקליטור צריב) את הסרט נאום המלך (מומלץ!!) מצאתי על אותו תקליטור את הסרט אדם , ורק מסקרנות פתחתי את הקובץ, ראיתי מעט, ונתפסתי. כיוון שמדובר בסרט על בחור שהוא אספרגר. וכבר לא יכולתי לעזוב את הסרט עד סופו. הסרט מלווה בחור מקסים, שנשאר בלי הורים, וצריך על אף הליקוי החברתי הקשה שלו, להסתדר בעולם. למצוא דרך לחיות עם הקשיים, ומתמודד עם הבעיה הקשה מכולם- האהבה. הזוגיות.
וכשזה עשוי באומנות ורגישות- זו עוד תעודת הערכה לכל אילו שהם בעצמם בתסמונת, ולכל הסובבים אותם, באמירה של כולנו (ה -נאורו טיפיקלים NT) שאנחנו משתדלים להבין, ולהתחשב.
ואנחנו צריכים ויכולים להשתפר ביכולת שלנו לסייע לילדים נוער ומתבגרים 'אספים', לשפר את איכות חייהם.
אני מעורב בתחילתו של תהליך כזה מול נער אחד מני רבים, ומקווה שנצליח לסייע גם לו. 
כדי להגביר את חרותם בעולם.
חג חרות שמח לכולם לחג השני
מיכאל

מנתחי התנהגות- רק יועצים

השבוע, ויותר מפעם אחת, נתקלתי בשאלה - מי קובע?
אולי נוח לנו לחשוב:- עכשיו כשהגענו לעמדה מקצועית של "מומחה"- אז אנחנו קובעים! נקבע מה תהיה התכנית לשינוי, מה תהיה ההתנהגות שנרצה לשנות, מה המטרה...
הדבר ניכר מול הורים לילדים, במשפחות, אך גם מול גננות בגני תקשורת, מנהלי הוסטלים, ומסגרות חינוך, מבתי ספר ועד הכנות לתעסוקה.
הם ביקשו את עזרתנו, שכרו את שרותינו, הווה אומר ביקשו שנחליט מה טוב לעשות?!
אבל כנראה שלא כך הדבר. הם הקליינטים שלנו, זה כן. אבל אנחנו רק יועצים!!
עלינו להעלות עצות, להציע תכניות, לשכנע שהן מתאימות, להתאימן לדרישות, להוכיח שהן כדאיות את המאמץ, להראות שאינן כרוכות בתוצאות לוואי פסולות. כל זאת כן. אבל להשאיר מאד פתוח למי שיעצנו לו, לאמר- לא!. לאמר: "לא השתכנעתי, בחרתי אחרת, עדיף לי להמתין, אתייעץ עם מישהו נוסף. חלק אני מאמץ אבל לא הכל..."
וזה לא תמיד פשוט, כי זה אומר שמי שאינו "בעל המקצוע" קובע!
אבל זו חובתנו לזכור: לגבי מי שאנחנו מנהלים או מחנכים- אפשר שנקבע תכניות ומטרות.
לגבי מי שאנו מייעצים לו כמנתחי התנהגות- אנחנו מייעצים!
ואין בזה כל פחיתות כבוד.
אז שיהיה לכם שבוע של עצות טובות. כאלו שמתקבלות בברכה ומסייעות לטובה.

לעבוד בגישה אחרת.....כמעט

השבוע הייתי עם ילד מורכב (כרגיל), שפעם שעברה בה פגשתי אותו הוא היה מאד מתנגד וקשה לשיתוף פעולה, אך השבוע קיבל אותי ברוח טובה. אז הלכנו לשחק, לפי בקשתו, בחיות (פלסטיק, לא מסוכן). והיו שם על פי בחירתו, קרנף אבא וילד קרנף, וגם תנין, וגורילה ופרה. היו שם נגיחות בקרניים, פציעות וטיפולים, אכילה והליכה.....
שיחקתי אותה כמו ב"גרינשפן", ורון הוביל אותי לא מעט...ודיבר לא מעט, אף שקשה לו...
אבל תוך כדי הצלחנו ללכת על מסלול הזמן, על קודם היינו שם ועכשיו אנחנו כאן ועוד מעט נהיה פה, ובאחר כך נגיע לשם (והקרנף שיתף פעולה כדי להדגים איך בכל מקום שאתה מגיע, הקודם משתנה והאחר כך מתרחק).
ואחר כך היו לנו אותיות לקרא, שם בג'ונגל, וכל אחת התווספה למעטפת השמיכות ששמרו על הקרנף , שרון היה מוכן לקרא עוד ועוד אותיות כדי לקבל עוד כיסויים לגופו....
אז לא ישבנו כלל ליד שולחן, ולא למדנו מסודר, אבל היתה לנו מוטיבציה משחקית , ושיתוף פעולה רציף, וגם כך אפשר וצריך ללמד....אבל זה קשה יותר לשמור על קו האימון הנדרש, וליצר הרבה הזדמנויות לתגובה.
קשה יותר אבל אפשרי. תנסו...זה מומלץ. שבוע טוב.