לבא למקום מוכר ואהוב מלפני שנים

עברתי חוויה כזו לפני שבוע, ואפשר לתאר.
אחרי 6 ימי הליכה בשביל ישראל הגענו לערבה. הישוב שנגלה לעין כשעוברים את האוכף האחרון בין גבעות הגיר, הוא ספיר, ישוב קהילתי לא רחוק מעין יהב. אך לידו מחנה, בסיס חטיבה בעין יהב. לשם הגעתי כשהייתי נער וחבורת עין יהב ישבה שם, לפני שהוקם ישוב הקבע. זה היה ראשית הקשר לערבה.
למחרת, יצאנו לרכיבה מספיר לפארן. עם כל קילומטר של דרך דרומה הרגשתי את הצפוי לקרות הולך ומתקרב. מתי אהיה מספיק גבוה ומספיק קרוב כדי לראות את האוכף בכרבולת (סימן מובהק בקו הנוף של פארן ) ולדעת שהנה זה מגיע. עוד טיפוס ועוד ירידה, בדרך שמעולם לא עשיתי, קילומטרים ספורים מערבה מכביש הערבה המוכר כל כך. ואז מגיע הרגע בו הכל נפתח. נוף הפארן הרחב, הרי אדום של אחר הצהריים, ונווה המדבר של המושב. האופניים מושכות יותר מהרגליים. נעלמו השנים שמפרידות בין אז לעתה (ארבעים שנות הפרש לא הולכות ברגל....או בגלגל אופניים) והלב מתרחב כמו הנוף. בשלב זה לא המשכנו בשביל המסומן אדום שמוביל למזרח מהמושב, אלא עם שביל ישראל שמאלה עד לחניון המסודר. ומשם בדרך קו הצינור, מהקידוח עד לגשר פארן. צילום על רקע הגשר, להשאיר זכרון תמונתי, והמשך ישיר אל שטחי החממות.

ההרגשה היתה כמו בשיר, כמו התנגן לו השיר ״אני חוזר הביתה....״ אל אותם השטחים בהם התחלנו לעבד בגן הירק המשותף, קצרנו מספוא לעגלות הראשונות, אפילו שתלנו מטע ניסיוני . התחלנו לרכוב בין החממות , ואני מושך לכיוון חלקה ירוקה לא מכוסה ברשת. והנה, מעבר לפינה, מי הראשון לפגוש ליד חלקת החמניות אם לא את יונש, מתקן צנרת.....כמו פעם. אחרת כל כך אך קצת כמו פעם. עוד קילומטר אחד, כניסה בשער הפתוח ליד בתי האריזה, דווש עד לחצר הנכונה, והחזרת אופניים . הגענו!!.

 לשביל ישראל יש נקודות שיא שונות. מראש המירון ועד ראש שן רמון, יש בו נקודות בולטות. אבל לפעמים הן נקודות אנושיות, כמו צביה חברתנו מגרעין פארן, שארחה אותנו בצור הדסה, או משפחת אור בעין יהב. 

אבל מבחינתי להגיע לפארן היה שיא מיוחד. חיבור של אהבת ערבה שלא עברה לי, עם אהבת מקום שהייתי שותף להקמתו והוא יקר לי לתמיד, ועם אנשים יקרים שבו. שעמלים יום יום להמשכיותו ושגשוגו. 

ומה ההסבר לכל זה- פשוט אך מורכב. גירויים בשטח שקשורים לחוויות טובות ורבות, מעוררים גם עכשיו תגובות רספונדנטיות, בקיצור- התרגשות....

אורן ואלון

שנים עברו מאז אלון, ואחריו אחיו אורן, היו ילדים, אחרי אבחון, שהייתי מנחה לתכנית התערבות ABA שלהם.
הם היו בין הראשונים. אמא שלהם, גל, הייתה כלביאה הנלחמת על עתיד ילדיה. והיא לא חדלה להלחם על כך אף רגע מאז. עכשיו הוזמנתי לפגוש אותם שוב, בוגרים. היתה זו זכות גדולה.
באתי בבוקר, ומצאתי את שניהם באימון בוקר שגרתי, אימון כושר.
שניהם גברים צעירים, בני עשרים ומעט יותר, חסונים וחטובים, עשו סדרת תרגול שלא מביישת חיילים בכושר קרבי.
למי שרוצה לראות בעצמו- יש תמונות וסרטונים באתר:
http://www.facebook.com/etgar.shiluv/photos_albums
עולה מהמפגש המרגש האמת שחייבים לדעת: בעבודה קשה ולא נגמרת, לאורך כל היום וכל הימים, אפשר להגיע עם הילדים/הבחורים לתפקוד נפלא, כל אחד ברמתו. בלי לוותר על יעדים, בלי לוותר על תרגול, בלי לוותר על התנהגות למופת. בלי לוותר על אהבה גדולה.
אבל היקף ההשקעה צריך להיות אדיר. כל עוד צריך, וצריך, יש ליווי רציף של סיוע ואימון, יחידני, בכל סביבה, כל הזמן.
לצערי הדבר אינו ניתן על ידי החברה התומכת (המדינה, משרד החינוך , משרד הבריאות או הרווחה....) ומתאפשר רק לחלק מן ההורים.  וכשהליווי ניתן הוא צריך להיות מקצועי מאד, מוקפד ונכון. בקיצור, מה שנקרא טיפול ABA......
וההבדל הדרמטי הוא בין ביקור אצל גל ואלון, ובין ביקור במעון לילדים אוטיסטים, צעירים בני 3 בערך, שבו התקצוב מאפשר רק שעה (כמעט) של עבודה יחידנית-פרטנית ביום!! עם היקף כזה אי אפשר להגיע להישגים שאפשר להגיע באימון אינטנסיבי.
והפער זועק!
מקווה לזכות לראות עוד בוגרים שמגיעים אל המיטב שבהם,
גם אם הם היום רק בני שנתיים. אז מה אם זה יהיה ב 2033, ואני אחגוג שמונים.......

 פשוט תמונה יותר טובה!!! מצטרף למילים ברשומה הקודמת

איך אפשר להסביר התנהגות כזו??

אנחנו לומדים להסביר התנהגויות רבות ושונות. אבל לפעמים אפשר רק להשתאות, איך להסביר התנהגות כזו?
כך זה למשל להתנהגויות מלאות סיכון, שקשה להסביר מה בהן החיזוק המצליח לפתחן ולשמרן.
אם תראו את תמונות fאלו תבינו שעוד יש לנו מה לחקור...
האם זה ההתרגשות של "תלוי בין שמים לארץ"? האם "שווי המשקל" הוא תחושה עילאית? האם תשואות הקהל על הבלתי אפשרי?
ואיך זה מתחיל? כשהולכים על קורה בשעורי ספורט למתחילים? כשעומדים על טרפז תלוי באויר?
ואיך לומדים את זה? בחיקוי מודל, בהסבר מילולי, או בעיצוב של תגובות איזון?
אז זהו- עוד יש לנו מה לפענח, בזמן שחמדה (למי שלא מכיר- ביתי (23) תמשיך להתאמן. כאן בנחל צין, על סלק ליין.

שר וראש מפלגה עם ילדה אוטיסטית

במשך שנים יאיר לפיד כתב בטוריו והזכיר את ילדתו יעל, אך תמיד בלי לחשוף שהיא ילדה "מיוחדת", ילדה אוטיסטית. יאיר התנדב פעמים רבות להנחות ארועי התרמה של אלו"ט  - אך בלי לאזכר את העניין האישי. את החשיפה לקחה על עצמה ליהי, בספרה.
מאז הם הורים מוכרים.  ראויים להערכה על כך ועל הטיפול שהשקיעו בה כל השנים. כולל טיפול בגישת ABA.
עכשיו יש לכל הילדים והבוגרים האוטיסטים בארץ קול לייצגם בממשלה. (אומרים שהיה שם עוד קול, אבל אם כן, היתה שם השתקה גדולה, שאף אחד לא ידבר בזה ולא יוזכר....).  ולא רק להם, לילדים ולבוגרים, אלא לאלפי משפחות הוריהם שזעקתם צריכה להשמע.
גם בקמפיין האחרון של הורים התובעים מתן שרותים נכונים של חינוך, השמה , תעסוקה ומגורים לילדיהם האוטיסטים, יאיר סרב להצטרף בגלוי, כדי לא לפגוע בקמפיין של עצמו, או שלא לנצלו.
עכשיו כשהוא ראש מפלגה גדולה, מתבקש שהדברים ישתנו. שיהיה מי שיזכיר ויזכור גם סביב שולחן הממשלה שהנושא הוא בנפשה של המדינה, לא רק בנפשם של ילדים ומשפחותיהם.
ונאחל לו שגם בדברים אחרים ימצא דרך להשפיע לטובה על מדיניות הממשלה, כי הרי תומכיו היו במחאה על אותה ממשלה עצמה, בה הוא כנראה ישרת...

טיפול בהצפה

הפעם הסיפור הוא על ח..  היום היא מנהלת בית ספר לילדים אוטיסטים, לא רחוק. אבל התחלנו מסע יחד לפני שנים רבות, כשהיא היתה בחורה צעירה, לומדת חינוך, ותרפיסטית של ילד, ואני הייתי המנחה. ואז גם נסענו יחד לכנס בטורונטו, כנס ABA כמובן. ונסענו לראות את מפלי הניאגרה בצד הקנדי. סיפור של הרבה מים....
לאחר מכן היתה ח. מורה בבית ספר לילדים אוטיסטים, למדה את המסלול לניתוח התנהגות, והספיקה הרבה, גם תואר שני בניהול חינוכי, שלאחריו קיבלה מנדט להקים את בית הספר, איתו עברה ועדיין עוברת מסלול מכשולים, "מסלול לתפארת".
אבל בדבר אחד לא טיפלנו עד עתה. ח. מאד מקפידה על נקיון, כל דבר קטן מביא אותה לבולמוס של סידור וניקוי. ממש תופעה כפייתית חרדתית משהו......אז איך אפשר לטפל בכך באופן התנהגותי? הרי אי אפשר כך, כל החיים לטרוח על כל טיפת ליכלוך?
ועד שאנחנו בוחנים דרך התערבות, באה אמא טבע ועשתה את שלה! השטפון וההצפות בעיר חדרה הגיעו לביתה של ח. שבועיים לאחר שסיימה לעשות בו שיפוץ נרחב. והכל הוצף במים ובוץ......תמכנו ועודדנו וניחמנו מרחוק, על "הבלגן" שעבר עליה. אבל ידענו: טיפול בהצפה של התנהגות חרדתית מביא לתוצאות מצויינות! חושפים את המטופל לגורם המעורר, ולא מסירים אותו עד שנרגע! אז אנחנו כולנו מקווים שהבית כבר נקי ומצוחצח, והנזקים מתוקנים במהרה, אבל דבר אחד בטוח: לעולם לא היינו יכולים לתכנן טיפול טוב יותר. ורק צריך לבדוק איך היא מגיבה עכשיו על קצת ליכלוך על הרצפה......
ושיהיה לנו חורף גשום, בלי הצפות.

אתיקה, יציאות, ועמותה אחת

אשתף אתכם בכל זאת!
כן, יש לי תכנית התערבות אחת שאני מדריך בה הורים כיצד ללמד בן או בת לעשות קקי באסלה......
אולי לא תמיד נעים, אבל צריך לסייע גם בדברים כאלו. אדרבא בדברים כאלו! שההורים סובלים מהם קשות במשך שנים עם ילדים (לא קטנים) שאינם גמולים מחיתולים. וצריך לללמוד לדבר גם על זה בלי מורא ובלי ללכלך....תרתי משמע.
אז בתכנית הזו, שההצלחות איתה הן כמעט מאה אחוז, יש שימוש בנרות גליצרין. ואפילו כמה בבת אחת, במידת הצורך.
אמנם נכון-זה על גבול ההתערבות הרפואית, אך לא ממש, ותמיד ההורים מתבקשים לקבל הסכמת רופא המשפחה, ולידע את המעגלים הנדרשים לפני התערבות. עם זאת,  זו תכנית מוכרת בפרסומים מדעיים, ואין בה כל פסול רפואי.
אבל הנה, בעמותה לילדים בסיכון נמצאה פסיכיאטרית אחת שהדבר היה לה "לצנינים" (או הביא לה את הסעיף...). עד כדי כך שדאגה לסלק אותי מהנחייה בגני העמותה מעתה והלאה, אחרי שנים של הנחייה בגנים התנהגותיים למופת, ב"עיר הקודש בני ברק".
מקרה קלאסי של בעיה בתחום האתיקה כמנתח התנהגות.
האם לא לגעת בתחום שיש לנו בו ידע ויכולת לעזור, שאין בו חריגה מהמותר הרפואי, אבל כן יש בו מידה לא קטנה של רגישות ועל גבול ההתערבות הגופנית/רפואית?
אני החלטתי שעדיף מאד להמשיך לתת להורים הדרכה כזו.
והנה מה שקיבלתי לאחרונה מאמא אחרי הדרכה (פגישה אחת עם משפחה שלא הכרתי) : "מיכאל היקר מאד. לא יכולתי להתאפק מלספר לך שיום אחד בלבד אחרי טיפול בנרות ל....האלופה עושה ב שרותים!!!, מאתמול אני בהיי לא נורמלי. הייתי חייבת לספר לך. אוהבות מאד. ל.... ו נ...."
אז זהו, שהיה שווה, ושווה להמשיך.
שבוע טוב ונקי מלכלוכים...
מיכאל