להתאמץ יותר

דברים שלומדים מנכד צעיר. דברים שלומדים ממעבדת עיצוב התנהגות.

לפני כמה ימים התקיים בסמינר הקיבוצים הכנס המעניין על ניתוח תפקודי, עם אורחים מאוניברסיטת ווסטרן מישגן.

הרצאה אחת קצרה הביאה 7 סרטונים קצרים המראים 7 מערכי ניסוי בהקניית התנהגות לעכברי מעבדה, או בקיצור שעורי אילוף קצרים.

איך יוצרים ערך מחזק לצליל? מצמידים אותו למחזק טבעי כמו מים.

איך מלמדים ללחוץ על מתג כדי לקבל מים?

 ואיך מלמדים ללחוץ על המתג רק בנוכחות מנורה דולקת? 

 ובכן לא קשה ללמד עכבר לבן את הדברים האלו, וסטודנטים שלומדים לעשות זאת במעבדת האוניברסיטה זוכים ללמוד עקרונות של "ניתוח התנהגות "גם באופן הזה.

ניסיון אחד היה נחמד במיוחד. איך מלמדים ששווה להתאמץ? זו כבר חכמת חיים חשובה לכולנו!

אחרי שמלמדים את ידידינו הלבקן ששווה ללחוץ (כי יקבל מים, זה הצמא למים) מתחילים להוסיף משקולת קטנטונת על ידית המנוף של אותו המתג. ועוד אחת, ועוד. בהדרגה הוא נדרש ללחוץ חזק יותר ויותר כדי להפעיל את "קבלת המים". ובאמת הוא לומד להפעיל את "כל כובד משקלו" להפעלת המתג.

האם עברנו אף אנו אימונים כאלו? עובדה שאנו מתאמצים...

בשבת ביליתי עם נכדי יותם בבריכת מים רדודה, מי מעיין כמעט צלולים. רבצנו לנו אפרקדן במים. השקעתי את ראשי במים ושחררתי בועות- וזה היה בעיניו מצחיק מאד!! הרמתי את ראשי ויותם מיד לחץ עלי חזרה, כאומר: "סבא , תעשה עוד פעם בועות"! וכך עשיתי, כמצופה מכל סב מאושר. אבל אז הגברתי מעט את התנגדות שרירי הצוואר שלי...ותוך זמן קצר יותם לחץ חזק יותר כדי לקבל את אותן בועות מתחת לפני המים. הצחוק לא פחת, אך המאמץ עלה בהדרגה.

ומה אנו לומדים מכך? את המובן מאליו! שכולנו לומדים את אותו השיעור בחיים. ומשקיעים הרבה יותר כדי לקבל את אותו הדבר.....

הצרה היא דווקא מאלו המנצלים זאת לרעתנו, ומאלצים אותנו לעבוד יותר קשה תמורת אותו שכר....

חופשת קיץ נעימה!

דסנסיטיזציה

מילה קשה המילה הזו. וכל נסיון עיברות לא עזר. "הקהייה" לא נקלט....
אבל לפעמים זה מה שאנחנו עושים. צריך לזהות שמדובר בחרדה מותנית וללכת על זה.
זה מה שקרה במעון לקטנים אוטיסטים, וזה קרה למנחה! היא מצאה שהיא מהווה, שלא באשמתה, גירוי מעורר חרדה אצל ילדה קטנה וחביבה. הילדונת מוכנה לשחק וללמוד יפה עם מטפלת שיושבת איתה בפינת העבודה המוגנת שלה, אבל אם מנתחת ההתנהגות ניגשת לצפות בה- מיד בא בכי וסרוב להמשיך לפעול. וכך גם אם היא רק נכנסת לגן ומסתכלת עליה!! בקיצור- איך אפשר לעשות תכנית לילדה שאין אפשרות לצפות בה? וגם איזו הרגשה מבאסת לגלות שאתה מעורר חרדה!! אז ניסיתי בהדרגה. חשפתי את עצמי לעמדת העבודה שלה עם הגב בלבד. עבר בשלום. הסתובבתי חצי צד, ועיני ממוקדות בחלון- היא המשיכה לתפקד אך שלחה מבטים מודאגים (כך דווחה המטפלת שאיתה), הוספתי יד וביקשתי לקבל משהו- המטפלת נתנה לי וזה עבר בשלום, שלחתי פריט מסויים בלי להסתכל לשם- ועבר בשלום (ושוב לעיתים על גבול הדאגה על פניה החמודים), וכך צעדים קטנים ביותר של "הצגת גירוי שקרוב למעורר חרדה"- אך בדרגה שאינו מעורר..ואז כבר זרקתי מבט קצר, ועוד מבט, והשתתפות בפעולה, והגשת פריט- וסיימנו בקשר עין ארוך עם חיות צעצועים.
כלומר- כשמזהים שמישהו בבכי חרדה מגורם כלשהו- לא חייבים להבין מתי ולמה זה קרה, מאין ההתניה הזו (פאבלובית הפעם, באמת), אלא אפשר לחשוף מאד בהדרגה- תוך כדי שדואגים להשארת מצב רוגע, וזה יכול לעבור במפגש אחד....
הלוואי שזה היה כל כך פשוט- אבל זה גם לא כל כך מסובך.
שבת שלום
 

מאי, שושן צחור וזיכרון

התנהגויות רבות אצל כל בני המין האנושי הן התנהגויות זכרון לאלו שקדמו לנו, לקרובים שאינם.
בכל השבטים ובכל התקופות, היו פולחנים של זכרון, ימי זכרון, טקסי יזכור מיפן עד מצרים, מהאינדיאנים ועד האפריקנים.
לעיתים היו רוקדים, לעיתים משתחווים, לרוב גם הדליקו אש, אכלו ארוחות, העלו זיכרונות.
עכשיו, כשאנו לקראת יום הזכרון המדינתי, וכה רבים יהיו עסוקים כך או אחרת בטקס פרטי או ציבורי, אפשר לחשוב על כך גם בניתוח התנהגות. (לא צריך להשאיר את זה לפסיכולוגים בלבד.....)
לא שיש לנו את כל התשובות, אבל אנו יכולים כבר לשאול שאלות.
מה מחזק התנהגויות כאלו? מדוע טוב לנו בהם, וגם כשהם לכאורה כואבים- בו בעת  הם מפוגגים אבל, תומכים במתאבל, מעודדים את הזוכר.
ומדוע התנאי והתזמון לקיומן קשור לזמן מסויים, ולרוב לחלוף שנה שעברה מאז אותו הזמן.
האם יש להם ערך השרדותי למין האנושי , שנתן להתנהגויות אלו תוקף הטבוע בכלל המין האנושי או בכלל תרבויותיו?
ברור שיש להן קשר לתנאי הכחדה- אדם יקר לנו הלך לעולמו, וכל ההתנהגויות שהיו קשורות בתגובותיו אלינו, בנוכחותו-בחיזוקיו כלפינו- אבדו ואינם. והנה, בתנאים אלו , כמו בכל עיתות הכחדה, קשה לנו.
אבל התנהגויות הזכרון כנראה מחוזקות בחיזוקים כאלו ואחרים. מבני השבט שלנו שבאים אף הם ומחבקים, מהזכרון שמתרענן ומזכיר ארועים טובים שהיו......
וגם אנו, משפחת בן צבי לענפיה עורכים כבר כמה שנים טקס כזה, בו אנו הולכים לראות את השושן הצחור, הפרח הנדיר שאבינו עמוס מצא מחדש בכרמל, ומאז מותו אנו שם במועד המתאים, בין סלעי המצוקים הכרמליים, מוצאים את השושן הפורח, זוכרים את אבא, קוראים בהתלהבות "הו הו שושן צחור" פורסים את ידינו לרווחה ומברכים "ברוך אתה הטבע " ומשהו מאבא שלנו ומפרח השושן הנדיר והמרשים הזה, שורה עלינו, ומחזק אותנו גם בהעדרו.
אחרת איך אפשר להסביר שנתמיד ונבוא שוב........אז התחזקו בטקסים, ולאחר מכן שימחו ביום העצמאות. ולתפארת הטבע בישראל

שוב מלקחי הגן

זוכרים שאני בוסתנאי חובב- אז כך גם היום היו כמה שעות בגינת הבוסתן.
אולי תמונות היו עוזרות להעביר החוויות אבל כאן זה מקום של מילים.
הבוסתן בשבילי הוא מקום גם למחשבות על משמעות של פעולות עם עצים והמקביל שלהם עם בני אדם וילדים בטיפול.
והפעם שתי תובנות:
אחת- ההרכבות. כמה סבלנות היה צריך לעניין הרכבות השנה. הוזמן מרכיב מקצוען, והוא עסק בזה כשעתיים. הרכיב כמה ענפים של הזית העבות, בו תקע ענפים דקים של זית סורי שהבאתי מהכפר, הרכבי כמה זנים של תאנים על ענפי התאנה שניסר, ואפילו ברימון חרץ חריץ ותקע בו שני ענפונים קטנים של זן טוב.
אבל עברו ימים ושבועות וההרכבות לא זזו, וכבר חשבתי שרוב העבודה לשוא. אחרי חודש התאנה הראתה ראשונה הנצה וליבלוב של הענפים החדשים. אחריה בקושי הופיע סימן קטן בחלק מענפי הזית, והרימון נראה מת לגמרי. אבל עוד שבועיים נוספים והנה גם הרימון מלבלב. בקיצור- שעור בסבלנות מוכיח שוב שאם הבאתה תכנית טובה ואתה מתמיד בה, בסוף יהיו לה תוצאות, ליבלובים וחידושים. אז ברכת סבלנות!
והשניה- רשתות. יש לדעת כמה הגנה צריך כל אחד. אין צורך להגן יותר מדי על מה שמסתדר, וחשוב להגן מאד על מה שרגיש. למשל על המשמש הכרחית רשת צפופה לבנה, שגם זבובים לא עוברים אותה, ורק כך יבשיל בלי רקבונות. לעומתו המשמש מסתדר מצויין, אבל ציפורים אוהבות אותו כמותנו, ולא ישאירו הרבה אם יהיה גלוי. אז מספיק לו רשת הגנה מציפורים , דלילה מאד. והציפורים שבאות בכל זאת מלמטה- מתחלקות איתנו וזוכות גם הן לחלק מהפרי.
אז נזכור- לא להגן יותר מדי, ולא לחשוף פחות מדי- כל אחד במידה שלו. עצים, וילדים!
חג פסח שמח.

משפחות והתערבויות

השנה קיבלתי עלי להעביר קורס (חדש לי) על התערבויות התנהגותיות במשפחה. והדגש הוא לא על התכנית עצמה אלא על המשפחה בה צריך להוביל שינוי. הסתכלות יותר "סוציאלית" על המקום בו נמצאת המשפחה בה מתנהלת תכנית שינוי.
זה כשלעצמו לא סיבה לכתוב בלוג
מה שמצאתי יפה לעניין זה הוא שכל שעור נפתח בכך שאחד/אחת מהלומדים מציגים את המשפחה שלהם ב2-3 דקות.
והנה, תחום שלרוב נשאר עלום ולא ידוע לכיתה גם אם כבר לומדים יחד שנה שניה- מקבל חשיפה ושיתוף.
והרי אין משפחה שאין בה משהו מיוחד.
נתתי דוגמת פתיחה על ההרכב המיוחד של משפחתנו, עם ילדים מנישואים שלי , ושלה,  ומשותפת וכו...
והתחילו לשתף והסיפורים מעניינים.
על משפחה שהכל בה רגיל עכשיו, אבל ההיסטוריה היא בקיבוץ ובלינה משפחתית, במצב בו למשפחה הגרעינית היו רק שעות מסוימות להתנהל בהן יחד, וכל השאר בקהילת הילדים.
על משפחה מרובת ילדים, שבה משיאים את הבת הבוגרת כאשר עדיין מניקים את הילד הצעיר, ובן ואחיינו הם החברים הקרובים בגיל...
על ילד שנולד אחרי שאביו נהרג בקרב.
על משפחה שעל אף קשיים גדולים בכניסה להריון זכתה להריונות טבעיים בסופו של דבר, ומגדלים שלושה בנים.
ונשמע עוד.....
והחשוב הוא לזכור שכל משפחה שבאים לסייע לה- יש לה את הסיפור שלה, המורכב לא פחות, וצריך להתחשב בו ובשאר הקשיים המרכיבים את הסיפור המשפחתי, ובמיוחד כשיש בה ילד "עם צרכים מיוחדים".
וכל יום אני פוגש יותר מאחת כזו. ואשתדל גם אני להתחשב....
שבוע טוב.
 

אשדוד ABA

הכנס השנתי של העמותה הישראלית לניתוח התנהגות התקיים באשדוד!
מתאים לנסוע חצי שעה דרומה מהמרכז עצמו וכבר לדבר כאילו יצאנו לפריפריה......
אבל לא פריפריה ולא "בטיח". ובכל זאת, על אף שכבר יש 7 מנתחות התנהגות במת"י אשדוד, הן עוסקות כולן במערכת החינוך, ומשפחות אשדודיות משוועות למנחי תכניות ביתיות- ואין!! כמעט כלום.
ואם אשדוד כך, מה באר שבע? עם 2 מהאזור? ונוסעים מרחוק כדי להגיע ולתת שם שרות!
ומה עם שאר האזורים? הרחוקים יחסית, כמו הגליל, מטבריה עד קרית שמונה, מנהריה עד צפת?
ואילת? שש בנות משם לומדות עכשיו ניתוח התנהגות ואולי יהיו שם מנתחות התנהגות ולא נצטרך לטוס להנחיה???
ואשקלון ובנותיה???
ויש מקום לפתוח עוד מקום הכשרה למורות, ובעלי מקצועות אחרים, שיהפכו למנתחי התנהגות.
ובעיקר לשלב ניתוח התנהגות מעשי בהכשרה להוראה. מיומנות ניווט כיתה צריכה להיות בסיס לכל מורה.
אז בשנה הבאה נפגש בצפון! עם יותר מנתחות/חי התנהגות!!

סיפורים רומנים.
לפני שנים לא מעטות, פנו אלי משפחות מרומניה, שאבוא להנחות אצלם טיפולי ABA בילדים אוטיסטים.
אחת לשנה או פעמיים נסעתי והעברתי סדנה של כמה ימים. מנהג נפוץ אצל מנתחי התנהגות חוצי גבולות.
בכך אין רבותא.....
אצל משפחה שאנו שומרים על קשרי יעוץ לאורך 6 שנים, עם הילד החמוד רוברט, יש צוות מאד ותיק. מעט תחלופות, אבל קבוצת תלמידי פסיכולוגיה מהאוניברסיטה התמידו לעבוד עם רוברט בנאמנות כל שנות לימודיהם והלאה.
המשפחה אינה עשירת אמצעים כלל, ובביתם הקטן היינו נפגשים בצפיפות מבורכת, ומנהלים סדנאות, עם תרגום מאנגלית שלי לרומנית שלהם.
לא אחת אמרתי להם- כשרק תרצו- בואו לישראל, יש לכם מקום לישון....
והנה לפני כמה חודשים שתים מהבנות אמרו- נבוא! ועכשיו יש כאן, אצלנו, מתארחים לסופשבוע ארוך, סלומיאה ובעלה, וכרמן בעצמה- מתארחים ויוצאים לימי מסע, לירושלים, ולנצרת.  היום קוראים לזה תיירי הספה- coach serfing
אבל כדי להראות שיש גם גורל מעבר למה שאנחנו מזמנים לנו- התברר דווקא השבוע שכך:
אמא של רוברט קיבלה את הטלפון שלי לפני שנים- מחברה שלה שעלתה לארץ מרומניה לישראל. עכשיו, כשבנה שלה כאן בארץ כבר כמעט בן חמש, אחרי שנים של קשיים מסויימים אך ללא סימנים בולטים- הוא אובחן על הרצף אף הוא!! וכשנפגש בקרוב תהיה זו באמת ידו של שר הגורל, שעשה סיבוב מכאן לרומניה וחזרה.
שבת שלום