הבוץ

הליכה בשביל ישראל במהלך גשם ואחריו משמעה - בוץ. הרבה בוץ. וזה מה שפגשנו.
יש בה מקומות שהם בוץ עמוק חלקלק. כך למשל הדרכים בחבל לכיש, בין כרמי הענבים, ובין שדות החיטה של הנגב הצפוני.
כדי להתקדם מחפשים ההולכים כל הזמן את שולי השביל, פסי העשב הירוק, בורחים משלוליות למקום בו נראה שהקרקע פחות ספוגה.
הרגלים כבדות ממשקולות הבוץ על הנעליים.
אבל למה אני מספר את כל זה?
כי גם בזה יש משל.
לפעמים חלק ממסלול החיים הוא דידוש בבוץ, עמוק או שטחי, חלקלק או כבד. וצריך הרבה סבלנות כדי לעבור את הקטע הזה, והוא יכול להיות ארוך בקילומטרים או שנים.
בשביל לעבור אותו צריך נחישות, ומקלות הליכה (אמצעים להיעזר בם) ושותף לשביל (לבד קשה יותר), מטרה מוגדרת (להגיע אליה בסוף היום), וויתורים לפעמים (כשהמצב קשה יושבים תחת גג באיזה מקום), או מקצרים מסלול.
וכשאתה בבוץ בקצב הליכה- עוברים להם לפתע כמה "האמרים" (רכבי השטח הצבאיים), שמחליקים להם בבוץ בקלות, ומשאירים חריצים ודרך יותר בוצית. אילו כמו האנשים ש"הולך להם חלק". ואתה לרגע מקנא...אבל לא, אין במה לקנא. מי שלא הלך בבוץ, ולא נרטב בגשם, ולא התאמץ- גם הרגשתו בסוף היום חסרה משהו. והרי גם להם מחכה הבוץ בקטע אחר של החיים...
אז לצאת מהבוץ זה הדבר הנקרא "הישג אישי" "השלמת מטרה". הדרך פנויה......