יום שני, 22 באפריל 2013

אושר

לפעמים מגיעים לרגע כזה.
הילד בערך בן 3, בגן תקשורת בו אני מבקר להנחיה. פניו אטומות למדי, יושב על צלחת וסטיבולרית, והוא עסוק בגירוי עצמי חזק , מכניס לפיו שקית רכה ונושך שוב ושוב, בכפות הידיים מוחא שוב ושוב לגירוי עצמי.
לקחתי אותו אלי והתחלתי ללחוץ את כפות ידיו חזק מאד. הוא לא סבל כלל אלא התחיל להגיש את הידיים. נתתי טפיחות חזקות, מכות של ממש בכפות ידיו, והוא נהנה והושיט שוב ושוב. הפכנו את זה לכיפים חזקים במיוחד, בגבול הדק שבין שהוא חצי מחייך וחצי נרתע. בדיוק הגבול שבו כדאי לתת גירוי למערכת שבתת-גריה. ובהדרגה הפנים נעשו מלאות אור, חיוך בפה ובעיניים, קשר עין והגשת ידיים חוזרת.
החזרתי אותו לצלחת בשכיבה, ועברתי לתירגול של תאום גוף, כשאני לוחץ בידי את רגליו אל החזה והוא דוחף חזרה. עברתי לכך שהחזה שלי נשען על כפות רגליו הקטנות והוא דוחף אותי ושוב אני רוכן אליו. הוא התחיל להושיט כפות ידיו ללטף לי את הלחיים....תוך קשר עין נפלא וארוך. עוד מעט והסתיים הקטע. אולי עשר דקות בלבד. ואז הוא בא אלי, מגיש עצמו ונותן חיבוק אמיתי.
רגע של אושר כמטפל. לא מנחה ולא מדריך, אלא אני עצמי מול ילד אחד קטן.

וגם ובלי קשר, נוספה על כך עכשיו בשורה משמחת, שנולד לי נכד , בן יומו, לו ולאמו שלום והסבא מאושר כפל כפליים....

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה