בשירים זה נכתב אחרת

שנים אני עובד בתחום. ילדים רבים ראיתי וגם הורים, אבות ואמהות.
כל אחד ואחת ודרך ההתמודדות שלהם עם השבר והקושי , שמתחיל עם קבלת האבחנה או לפניה, כשמבינים שהכל לא ממש בסדר, וממשיך בשנים ארוכות של השקעה, הצלחות ותסכולים.
ויש דרכים רבות להתמודד.
אחת מהם היא בוודאי האמנות. וגם האמנות שבשירה.
כשקראתי את שיריה של אילה בן לולו (ילדות מקוצרת, הוצאת פרדס 2013) מצאתי התמודדות כזו.
וכאן שירים על ילד מקסים שאני מכיר, דרך החוויה האישית כל כך של אמא.

הבובה שלי

כמו עם כל השכלולים הטכנולוגיים
היא עוצמת ופוקחת את עיניה
עם נגן לבכי ולצחוק.
מאכילים אותה בבקבוק,
והיא עושה פיפי.
היא עושה פיפי
ומחליפים לה את הטיטול.


סרקתי את שערך,
ערסלתי אותך בשירי ערש.
טיילתי אתך בעגלה.
אני מסתכלת עליך.
אינך רואה אותי.
פיך מצויר
עיניך מזוגגות,
ריסיך ארוכים.
בובה

אקולליה
את שואלת אותו
מה יש בתמונה?
הוא מביט בך ואומר: "מה יש בתמונה?"
- "אתה תגיד לי! מה יש בתמונה?"
- "אתה תגיד לי! מה יש בתמונה?"
- "לא! אתה צריך להגיד לי מה יש בתמונה?"
- "להגיד לי מה יש בתמונה?"
- "אלוהים אדירים! יא סתום. מה יש בתמונה? יש חתול? יש כלב?"
- "יש חתול? יש כלב?"

ויש עוד.
לא קל לקרא, אך יש כבוד גדול למילה ולאדם מאחוריה, ולילד שמאחורי האם.
וטוב לדעת שיש המתמודדות עם האמהות הזו גם בשיר , בציור, בתנועה, בספורט, בקריירה, בעבודה, בכל דרך שנותנת כוח להתמודד.

אז הבלוג הפעם שלהן, האמהות האלו.....