יום שישי, 31 במאי 2013

כנס גדול

עבר זמן וסוגרים חודש נוסף- עם מעט תובנות מכנס גדול שנסעתי להשתתף בו, במינאפוליס, מינסוטה, קצה העולם שמאלה, מעבר להרבה שעות טיסה.
ראשית, שתחום האוטיזם סחף את מנתחי ההתנהגות בגדול, וקשה להשתחרר ממנו ולעסוק בתחומים אחרים. ובכל זאת יש גם כמה שעוסקים בתחומים אחרים-
למשל באיטליה יש עיסוק מרכזי בתחום בטיחות בעבודה- לאמן עובדים לבטיחות מלאה, לעשות קורסים יעילים להתנהגות מדוייקת שתמנע תאונות (למשל איך מאמנים נהגי קטרים? )  ומי יודע להכשיר טוב יותר מתכניות התנהגויות מדוייקות??
ויש לא מעט שעוסקים בחינוך בכלל, בתכניות בבתי ספר, עם דגש למתמידים באימוני מהירות, שטף בלימוד.
ומעטים שעוסקים בהתנהגות ארגונית , אך חלקם באותם ארגוני חינוך וטיפול- ואז זה עדיין לא פריצה לעולם הגדול.
ועוד פחות מהם שעוסקים בהתנהגות מינית, ובפיכיאטריה התנהגותית.
וגם מעט שעוסקים בהתנהגות ריגשית, בחרדות ובפחדים...
וכן יש עוד כמה וכמה מעבדות מחקר בסיסי עם בעלי חיים, שמוציאים מחקרים בסיסיים על אופני הלימוד וחוקי התנהגות בסיסיים. גם עם בני אדם.
אבל מעבר לכל זה אפשר למצא אנשים ונשים, מסורים ליעודם לסייע לילדים ובוגרים שכבולים בהתנהגויות קשות ובמיומנויות חסרות, שעושים שימוש בעקרונות התנהגותיים כדי לקבל שינוי לטובה. אלפים כאלו!
ואם להזכיר רק אחת לדוגמא- בחורה קנייתית שלמדה בארה"ב, וחזרה לניירובי ומקיימת שם קליניקה לילדים אוטיסטים, כי גם בקניה יש, ויש לה שם צוות עובדות, והם יצרו 7 פוסטרים המדווחים על תכניות טיפול!!.
וזה אומר שלנו יש ממי ללמוד ואתגרים להגיע אליהם- כדי להגיע לכנסים עם מספר פוסטרים ישראליים....
ומי שרוצה בחוויה- יצטרף לנסיעה הבאה.
שבת שלום וחודש טוב
מיכאל

יום שבת, 4 במאי 2013

הצעת מחקר

התארח בארץ ד"ר ג'ים קאר, יו"ר הלישכה להסמכה של מנתחי התנהגות BCBA
והציג מחקרים על שאלות שונות שלא נחקרו על אסטרטגיות מקובלות בעבודה התנהגותית בתכניות אינטנסיביות בגיל הרך.
הנה עוד אחת מהשאלות שמתאים לשאול ולחקור:
פעמים רבות ילדים אינם רוצים לבא לשעור, ואף בוכים רבות או מתנגדים נמרצות, כשמביאים אותם לשעור, לשבת ליד השולחן ולהדרש לבצע משהו, כלשהו. ימים כאלו בתחילת תכנית יכולים לתסכל ביותר, הורים ואף מטפלים,  ואף לגרום לחלק מההורים לסגת מתכניתם לבצע תכנית "ABA" לילדם. (זה לא מתאים לו, תראו איך הוא מתנגד ....). ובכל זאת זה מתקיים, שוב ושוב, בראשית תכנית, ולבסוף לרוב הילד מסתגל....
דרך אחרת, שלאחרונה אני מרבה להשתמש בה- לא דורשים דבר!.
מה עושים? מאתרים מחזקים בעלי עוצמה, ומחליפים אותם תדיר, כך שתמיד יהיה בידנו דבר שהילד רוצה לקחת/לקבל. זזים בחלל החדר/בית, כך שאם הילד רוצה את המחזק הוא ינוע לעברנו על מנת לקבלו. עשוים זאת פעמים רבות, ומתחילים להגדיל מרחק, להעלות מאמץ הנדרש להגיע אלינו. הגדלת המאמץ נובעת מכך שנדרש ממנו לעלות במעלה המדרגות, כשנדרש טיפוס, לחצות מכשולים (כמו לפתוח דלת שהלכנו וסגרנו חלקית אחרינו), להתאמץ כי ידינו גבוהה.
אחרי שילד מתרגל לבוא אל המחזקים ולהשקיע מאמץ בשביל לקבלם- הוא מוכן כבר לעשות דברים אחרים כדי לקבלם, וזה המצב של תלמיד- שמוכן לעשות דבר כלשהו כדי לקבל את המחזק. ואפשר להתחיל לעשות חיקויים והתאמות, פעולה מוטורית או תרגיל הבנה.
בהדרגה עולה הדרישה ומתארך הזמן בין העבודה לבין החיזוק.
וזהו. לפעמים ילדים עוברים את כל האימון הזה ללא בכי כלל.....
אז מה נכון יותר, ולמי מתאים כל מסלול. ומה מהר יותר?
נמשיך לנסות, ואם משהו רוצה לחקור- שיחקור....

יום שני, 22 באפריל 2013

אושר

לפעמים מגיעים לרגע כזה.
הילד בערך בן 3, בגן תקשורת בו אני מבקר להנחיה. פניו אטומות למדי, יושב על צלחת וסטיבולרית, והוא עסוק בגירוי עצמי חזק , מכניס לפיו שקית רכה ונושך שוב ושוב, בכפות הידיים מוחא שוב ושוב לגירוי עצמי.
לקחתי אותו אלי והתחלתי ללחוץ את כפות ידיו חזק מאד. הוא לא סבל כלל אלא התחיל להגיש את הידיים. נתתי טפיחות חזקות, מכות של ממש בכפות ידיו, והוא נהנה והושיט שוב ושוב. הפכנו את זה לכיפים חזקים במיוחד, בגבול הדק שבין שהוא חצי מחייך וחצי נרתע. בדיוק הגבול שבו כדאי לתת גירוי למערכת שבתת-גריה. ובהדרגה הפנים נעשו מלאות אור, חיוך בפה ובעיניים, קשר עין והגשת ידיים חוזרת.
החזרתי אותו לצלחת בשכיבה, ועברתי לתירגול של תאום גוף, כשאני לוחץ בידי את רגליו אל החזה והוא דוחף חזרה. עברתי לכך שהחזה שלי נשען על כפות רגליו הקטנות והוא דוחף אותי ושוב אני רוכן אליו. הוא התחיל להושיט כפות ידיו ללטף לי את הלחיים....תוך קשר עין נפלא וארוך. עוד מעט והסתיים הקטע. אולי עשר דקות בלבד. ואז הוא בא אלי, מגיש עצמו ונותן חיבוק אמיתי.
רגע של אושר כמטפל. לא מנחה ולא מדריך, אלא אני עצמי מול ילד אחד קטן.

וגם ובלי קשר, נוספה על כך עכשיו בשורה משמחת, שנולד לי נכד , בן יומו, לו ולאמו שלום והסבא מאושר כפל כפליים....

יום שישי, 12 באפריל 2013

על כנסים ולימוד.

אחרי שסיימנו לימודים אקדמיים, רכשנו מקצוע, סיימנו התמחות ושאר מסלולים מוכרים, מגיע הזמן בחיים בו ההזדמנות ללמידה היא בכנסים. והעולם מלא כנסים, והזמנות לכנסים. גם בארצנו שלנו "כנסים עליך ישראל". וכך גם בנושא אוטיזם, ואפילו בניתוח התנהגות הכללי. כבר יש כנסים של עמותה אחת, ושל אחרת, ותיכף כנס משולב. וכנס של אלו"ט עם האיטלקים, וכנס בחיפה, וכנס של הארגון הזה ואחר. ובחו"ל- שרק תסכים לנסוע, הזמנות רצות באינטרנט על כנסים כל הזמן.
ואחת לשנתיים גם אני מתפתה ונוסע לכנס בינלאומי כזה.
אז כמה תובנות בקשר לכנסים הקרובים. בארץ ובחו"ל.
אם את/ה מעודכן בתחומך- לרוב הכנסים זה רק חזרות על ידע שנחשפת אליו כבר קודם. באינטרנט, במאמר, בשיחה עם חברים. לא נורא. לשמוע שוב ולחזור על ידע מאפשר למידה וידיעה טובה יותר!
אם אתה ביקורתי- רוב הדברים המוצגים הם באיכות בינונית או בהצגה לא מרשימה. לא נורא, זה טוב לברור את המעולה, ולהשוות אותו לדברים הממוצעים. כך הבולטות של הטוב נעשית ברורה יותר.
ומה אם הכל היה חומר חדש- אי אפשר היה ללמוד ברצינות, כי זה היצף של חומר. כך הרוב הוא מוכר- והמועט הוא חדש שאותו שותים בצמא להתחדשות.
ובעיקר- המפגש. הכנסים הם הזדמנות חשובה לפגוש אנשים, לא רק אילו שממעגל העבודה והמפגשים השוטפים, אלא אלו שאפשר לפגוש רק בכנסים.
כך שאני יוצא אל חודשי הכנסים של האביב ברוח טובה. לא בונה ציפיות יתר, ומוכן גם לזמן מבוזבז.
ולפעמים צריך לזכור שהעיקר הוא האפשרות לעזור ולו לילד אחד נוסף, ולו בעצה אחת טובה יותר- וכבר הכנס היה שווה!!
אז להתראות בכנס .....(אפשר בסמינר הקיבוצים, תל אביב,  ב 1 למאי אחרי הצהריים.....) (זה שבמינסוטה רחוק מדי....)

יום שני, 1 באפריל 2013

סיום השביל

אי אפשר שלא לכתוב על סיום מבצע שביל ישראל. באילת על המים.
עלינו וירדנו מעלות ומורדות, חלקם קשים ותלולים, חלקם מזדחלים לאורך קלומטרים רבים.
עברנו בנופי אבני הגיר, אבני החול הצבעוני, וסלעי הגרניט האדירים.
ראינו תופעות טבע מדהימות, בגיאולוגיה, בצמחיה, בנוף.
התאמצנו עד קצה הנשימה, ולקחנו אויר בהפסקות בצל עצי שיטה וקירות הסלע.
טבלנו בגבי מים בקניון ורדית, ובמעין קר שבעין נטפים.
השקפנו ממרום הרים על נופי המדבר והמפרץ.
אבל באילת חוויתי גם מפגש שקשור לבלוג הזה , שלא רק על אוטיזם אבל גם.
פגשתי שני ילדים. אחד כבר נער גבה קומה בכתה ח', אחיו הצעיר עוד ביסודי. הדרכתי את תכנית הקידום שלהם כמה שנים.
וקיבלתי מהם חיבוק וחיוך, ושיחה קצרה, של הכרות וחיבה. וזה היה שווה את כל הדרך......
עכשיו חזל"ש וחיפוש המשימה הבאה.....


יום שבת, 2 במרץ 2013

לבא למקום מוכר ואהוב מלפני שנים

עברתי חוויה כזו לפני שבוע, ואפשר לתאר.
אחרי 6 ימי הליכה בשביל ישראל הגענו לערבה. הישוב שנגלה לעין כשעוברים את האוכף האחרון בין גבעות הגיר, הוא ספיר, ישוב קהילתי לא רחוק מעין יהב. אך לידו מחנה, בסיס חטיבה בעין יהב. לשם הגעתי כשהייתי נער וחבורת עין יהב ישבה שם, לפני שהוקם ישוב הקבע. זה היה ראשית הקשר לערבה.
למחרת, יצאנו לרכיבה מספיר לפארן. עם כל קילומטר של דרך דרומה הרגשתי את הצפוי לקרות הולך ומתקרב. מתי אהיה מספיק גבוה ומספיק קרוב כדי לראות את האוכף בכרבולת (סימן מובהק בקו הנוף של פארן ) ולדעת שהנה זה מגיע. עוד טיפוס ועוד ירידה, בדרך שמעולם לא עשיתי, קילומטרים ספורים מערבה מכביש הערבה המוכר כל כך. ואז מגיע הרגע בו הכל נפתח. נוף הפארן הרחב, הרי אדום של אחר הצהריים, ונווה המדבר של המושב. האופניים מושכות יותר מהרגליים. נעלמו השנים שמפרידות בין אז לעתה (ארבעים שנות הפרש לא הולכות ברגל....או בגלגל אופניים) והלב מתרחב כמו הנוף. בשלב זה לא המשכנו בשביל המסומן אדום שמוביל למזרח מהמושב, אלא עם שביל ישראל שמאלה עד לחניון המסודר. ומשם בדרך קו הצינור, מהקידוח עד לגשר פארן. צילום על רקע הגשר, להשאיר זכרון תמונתי, והמשך ישיר אל שטחי החממות.
ההרגשה היתה כמו בשיר, כמו התנגן לו השיר ״אני חוזר הביתה....״ אל אותם השטחים בהם התחלנו לעבד בגן הירק המשותף, קצרנו מספוא לעגלות הראשונות, אפילו שתלנו מטע ניסיוני . התחלנו לרכוב בין החממות , ואני מושך לכיוון חלקה ירוקה לא מכוסה ברשת. והנה, מעבר לפינה, מי הראשון לפגוש ליד חלקת החמניות אם לא את יונש, מתקן צנרת.....כמו פעם. אחרת כל כך אך קצת כמו פעם. עוד קילומטר אחד, כניסה בשער הפתוח ליד בתי האריזה, דווש עד לחצר הנכונה, והחזרת אופניים . הגענו!!.
 לשביל ישראל יש נקודות שיא שונות. מראש המירון ועד ראש שן רמון, יש בו נקודות בולטות. אבל לפעמים הן נקודות אנושיות, כמו צביה חברתנו מגרעין פארן, שארחה אותנו בצור הדסה, או משפחת אור בעין יהב. 
אבל מבחינתי להגיע לפארן היה שיא מיוחד. חיבור של אהבת ערבה שלא עברה לי, עם אהבת מקום שהייתי שותף להקמתו והוא יקר לי לתמיד, ועם אנשים יקרים שבו. שעמלים יום יום להמשכיותו ושגשוגו. 
ומה ההסבר לכל זה- פשוט אך מורכב. גירויים בשטח שקשורים לחוויות טובות ורבות, מעוררים גם עכשיו תגובות רספונדנטיות, בקיצור- התרגשות....

יום שבת, 9 בפברואר 2013

אורן ואלון

שנים עברו מאז אלון, ואחריו אחיו אורן, היו ילדים, אחרי אבחון, שהייתי מנחה לתכנית התערבות ABA שלהם.
הם היו בין הראשונים. אמא שלהם, גל, הייתה כלביאה הנלחמת על עתיד ילדיה. והיא לא חדלה להלחם על כך אף רגע מאז. עכשיו הוזמנתי לפגוש אותם שוב, בוגרים. היתה זו זכות גדולה.
באתי בבוקר, ומצאתי את שניהם באימון בוקר שגרתי, אימון כושר.
שניהם גברים צעירים, בני עשרים ומעט יותר, חסונים וחטובים, עשו סדרת תרגול שלא מביישת חיילים בכושר קרבי.
למי שרוצה לראות בעצמו- יש תמונות וסרטונים באתר:
http://www.facebook.com/etgar.shiluv/photos_albums
עולה מהמפגש המרגש האמת שחייבים לדעת: בעבודה קשה ולא נגמרת, לאורך כל היום וכל הימים, אפשר להגיע עם הילדים/הבחורים לתפקוד נפלא, כל אחד ברמתו. בלי לוותר על יעדים, בלי לוותר על תרגול, בלי לוותר על התנהגות למופת. בלי לוותר על אהבה גדולה.
אבל היקף ההשקעה צריך להיות אדיר. כל עוד צריך, וצריך, יש ליווי רציף של סיוע ואימון, יחידני, בכל סביבה, כל הזמן.
לצערי הדבר אינו ניתן על ידי החברה התומכת (המדינה, משרד החינוך , משרד הבריאות או הרווחה....) ומתאפשר רק לחלק מן ההורים.  וכשהליווי ניתן הוא צריך להיות מקצועי מאד, מוקפד ונכון. בקיצור, מה שנקרא טיפול ABA......
וההבדל הדרמטי הוא בין ביקור אצל גל ואלון, ובין ביקור במעון לילדים אוטיסטים, צעירים בני 3 בערך, שבו התקצוב מאפשר רק שעה (כמעט) של עבודה יחידנית-פרטנית ביום!! עם היקף כזה אי אפשר להגיע להישגים שאפשר להגיע באימון אינטנסיבי.
והפער זועק!
מקווה לזכות לראות עוד בוגרים שמגיעים אל המיטב שבהם,
גם אם הם היום רק בני שנתיים. אז מה אם זה יהיה ב 2033, ואני אחגוג שמונים.......