בכל מקום מתנהגים

תמונה: חמת גדר. המים חמים. יש תור לג'קוזי עם הזרם החזק. אנשים סבלניים. כל אחד לוקח את הזמן שלו. זה לא שוויץ כאן, שיש תור מסודר וצילצול המסמן "זמנך עבר!". ויש שתי עמדות, אז יש שני תורים. ישראלי למדי. כל אחד זוכר אחרי מי הוא, ולא חייבים פתקאות של משרד ממשלתי (הם ירטבו במים , וגם אין פקיד...). ולפתע בחורה צעירה ועבת בשר מתגלגלת אל העמדה "שלנו", ומתנחלת לה בתוכה, ברגע שיוצא ממנה המתרחץ הקודם, מבלי להתייחס , לא אלי ולא אל אשה אחרת שממתינה אף היא. לא עזרו דיבורים, ולא שיחה, ולא תוכחה. היא גם יודעת לתפוס תור, וגם יודעת לתת תרוצים....
אז מה אנחנו לומדים מכך? שיש מי שלומד מהוריו וסביבתו על פי דוגמאות ראויות של המתנה ותור, והתחשבות, אבל יש גם מי שלומדים (מהוריהם? מסביבתם?) את המיומנות ההפוכה- ואת המיומנות הוורבלית-דיבורית המלווה אותה.
האם עוד אפשר לשנות גם התנהגות של בוגרים? ומי? אנחנו השכנים??
מה שבטוח, לא תמיד יצליחו שניים רגועים ולא צעירים לשנות התנהגות של חצופה צעירה אחת......
ומי שעוד לא לימד את ילדיו לזהות מי בתור, לאן התור שייך, מי לפני, ואפילו איך להתנהגו כשמישהו עוקף אותך- כל העבודה עוד לפניו.....
ושיהיה לנו תור נעים.....ושבת שלום.

אש ושרפה

אי אפשר לי ביום כזה, כשהכרמל בוער, לכתוב על משהו אחר. וודאי לא אני, שהכרמל היה ניבט מחלון ילדותי במלא הדרו (בצד שאינו בוער הפעם, המורדות המזרחיים הצופים אל כפר יהושע).
ידונו וודאי באותן התנהגויות שגויות של אלו שלא הגיבו במלא העוצמה בשעה הראשונה, ואלו שלא דאגו למלאי גדול יותר של חומר כיבוי, ובמי שהחליט שלא לרכוש מטוסי כיבוי גדולים. כזה הוא טיבו של תחקיר- שמחפשים מי ומה היה יכול להתנהג אחרת (ורק העיתונאים חפים מאחריות...). גם הנהג של האוטובוס, ומפקדת המשטרה...לכולם היה רגע של התנהגות שהתבררה כגוררת אסון.
אבל לטעמי דווקא ראוי שנקח מכך לקח אחר. שיש דברים שהעולם חזק מאיתנו, וכוחה של האש הוא מבין הדברים שיכו בנו, בני האדם, ביום מן הימים. כמו הצונאמי, כמו רעידת האדמה, והסופות- כך גם האש- גדולה מן האדם. תמיד יוכל לנסות להמלט מתוצאותיהם של כוחות אלו- לגור גבוהה יותר, לבנות חזק יותר, להכין יותר כלי כיבוי- וגם ראוי לעשות כל אלו!, אבל לזכור- כשהם מכים זה מכה, ולאחריה של אש צריך לחכות לגשם, ולצמיחה, ולהתחדשות היערות בתהליך ארוך.
וגם הגנטיקה והלא נודע יודעים להכות מכות כאלו, כמו שחווים הורים, בעת שמתבשרים שיש להם ילד עם פגיעה, וגם פגיעה קשה. הרי זה כמו אש השורפת את כל שקיוו וטרחו. ולא יכלו להתכונן לכך. וצריך לנהל מאבק, ולמצוא את מה שיצמח, ולטעת מחדש, ולא לחפש אשמים.
שבת שלום וחג אורים שמח, מאור נרות ולא מאור שרפות.

אמא, ABA וגילוי לב מרשים

בכנס בתל אביב (טיפול בהתנהגויות קשות) הצגתי תכנית התערבות שהובלתי, בנערה עם פיגור, בת 17, שהפגינה בבית התנהגות מאד קשה, שכללה גם אלימות. וכן, אחרי התערבות ארוכה ומסודרת הנערה והוריה עברו שינוי עצום, וכיום זו נערה שנעים להיות בחברתה, בבית וביציאות ממנו. אבל דברים יבשים אינם חודרים אל הלב. אלא שהפעם האם הסכימה לבא ולספר, בגלוי אישי נדיר, על עוצמתם של הקשיים שעמדו בהם, על המאמץ הגדול שהיה כרוך בישום השינויים בההתנהגותם, ועל השינוי המיוחל שאמנם התממש בהתנהגות ביתם. וכשהדברים נאמרים בגוף ראשון, במלא חריפותם - אף אחד לא נשאר אדיש. והקהל קיבל את דבריה בתשואות ארוכות ובתגובות חמות.
וחשוב מכל- האם אמרה שהחלטתה לספר ולהחשף היא בעיקר כדי לאמר לרבים- שיש דרך נכונה לטפל בבעיות התנהגות, שצריך לפנות ולהעזר, וש ABA מבחינתה זו ההתערבות!!!

אז אם משהו חושב ש ABA זו תכנית התערבות לילדים אוטיסטים- שיתפכח! זה המדע הישומי שיכול להוביל שינויים על בסיס מדעי ואנושי גם יחד.

ילדים בלי גבולות

ראיתי ילד בכיתה א בבית ספר רגיל, ילד כאילו רגיל, חמוד ואנטליגנטי. אבל התנהגויות כמו שלו מקבלות כותרת ODD. התנהגות מתנגדת מתריסה.
לא נשמע להוראות, מתנגד לכללים, עולה על שולחנות, צועק קללות בכיתה.....ולא לומד כמעט כלום...
תמיד מנסים גם תרופות, אבל לרוב הן לא התשובה. ומי שיש לו תופעות לוואי לתרופות- בכלל לא יכול לקבלן.
ומה נותר לעשות? שום תכנית קלה לא עוזרת במקרים כאלו. את זה  ההורים מכירים, הם כבר ניסו הכל: הסברים ואיומים, ענישה והבטחות. זה רק מחמיר בהדרגה. גם סייעת שתלווה אותו כל היום לא תעזור.
כי זה ילד שכבר פרץ את גבולות המשמעת הרגילים.
רק תכנית עם גבולות מאד ברורים ותנאים מאד מגבילים. והרבה חיזוקים במקביל.
ולתכניות כאלו מי ערוך? בתי הספר שלנו לא ערוכים לכך. הם לא מאפשרים לחייב, לא מאפשרים למנוע, לא מאפשרים להגביל פיסית תנועה, בריחה, יציאה וכניסה. בקיצור- במקום שהגבולות נפרצים בקלות- לילדים כאלו אין סיכוי טוב לשיפור.
חלקם יסיימו עם CD- הפרעת התנהגות.
ואפשר. אפשר לשנות מסלול! תנו לנו ונשנה מסלול.!

המקופח

אם רוצים לראות מקופח כרוני- נסתכל על א'.
ילד בכיתה א PDD
אינטליגנטי ומדבר. אבל כל הזמן ועל כל דבר הוא מוצא הזדמנות להיות "מקופח".
"למה הצבע הזה ירוק בהיר? רציתי ירוק כהה!"
"הוא הגיע ראשון, לא רציתי להיות אחרון"
"אני לא רוצה את המשחק רק כאן- רציתי אותו הביתה"
וכך כל הזמן....הוא כל כך מומחה בקיפוחיות, שלרוב ימצא מישהו מהצוות סביבו שיבוא לנחם, להרגיע, ולפצות....
ולכן הוא כמובן גם ימשיך להתקפח.....זו מלכודת התנהגותית שגם הוא שבוי בה....
ואתם בטח מסתכלים סביב ואומרים לעצמכם- גם אני מכיר משהו כזה ומישהו כזה.
גם אם אצלו/ה זה לא כל כך כרוני ולא ממש ילדותי. כי המקופחים הרי תמיד מקופחים.....
נראה אם נצליח לשנות.....
שבת שלום

השתלב והגיע למועצת תלמידים

נ' ילד מקסים. מאובחן, היה בגן תקשורת.  חשבתי אז שאת הבעיות נפתור בגן רגיל ולא נחכה שיתנהג רגיל. ובהמלצתי ודחיפתי הועבר מגן תקשורת, לפני שנים, לגן רגיל. מאז הוא משולב, עם סיוע. ועכשיו כבר כמה שנים לומד בבית הספר היסודי. אבל אחרי מסלול ארוך ורצוף הצלחות וקשיים- הוא השתתף בבחירות למועצת התלמידים!! הציג מצע, ונבחר ברוב קולות!
וביקש מהסייעת ללכת להכין לעצמה יותר קפה, כי היא מפריעה לו לשחק.....
לא כל הילדים יצליחו כך להשתלב, אבל כל אחד כמוהו שמצליח- עושה את כל המאמץ, של כולנו,  לכדאי, את כל התקוות לאפשרויות.
אבל יש רבים שקוראים וליבם נחמץ, כי ילדם שלהם לא יכול היה להגיע לכך.
נאהב את כולם, גם את אלו שנשארים בכיתת ה PDD........
וכל אחד יתקדם לאן שהוא יכול, ולאן שאנחנו נצליח לסייע לו....
ואולי אוכל לצטט לכם עוד דברים, מפי אבא של נ'. אז יש למה לחכות.....

בר מצוה

דבר השבוע שמור לארוע שהפיקו צוות ההוסטל בעין שמר. 6 ילדים בתפקוד נמוך הגיעו למצוות השנה. הרימו שם מסיבת בר מצוה ש"חבל על הזמן".!! מאם הבית, ועד כל אנשי צוות המעון נרתמו והצליחו לרתום תורמים רבים כדי לאפשר קיומה של מסיבה על כל מרכיביה, כולל צלם ארועים, די גיי, להקת מתופפים, קייטרינג באולם, רב לברכות.....
אבל פיסגת הערב היתה כשאלו שיודעים ללמד ולעצב התנהגותם של ילדים (בניצוחה של מנתחת-התנהגות בהוסטל)- הצליחו להכין גם הופעה, בה חבריהם של חתני הבר מצוה היו הכוכבים- והעלו הופעת חיקוי על קצבו של שיר מוכר. ולהקת הזמר של בית אקשטיין הופיעה בשיר מושלם.
חברו כאן רבים למעשה שאין כמותו לטובה ולחסד עם הילדים ובני משפחותיהם.....
אבל כדי להזכירנו - היה גם אחד שלא יכול היה לשאת את עוצמת הרעש וההמולה (בכל זאת אוטיסטים בתפקוד נמוך..) שבבכי ביקש רק לברוח החוצה.....
שבת שלום