חיזוקים במשפחה

אחד הדברים הקשים לנו זה לחזק בתוך המשפחה. בסביבה הביתית גם אני  "מרשה לעצמי" , או למעשה מוצא את עצמי, להעביר ביקורת לא פחות , (אולי יותר?) מאשר לחזק. ולכן כל כך בולט הסיפור הבא אותו שלחה לי אם לילד על הספקטרום...בתפקוד מאד גבוה. להלן ציטוט:
"רציתי גם לשתף אותך במשהו אישי - אתמול הילדים שלי עזרו לי מאוד (ע. ערך שולחן, ה. וי. הכינו חביתות וא. סידר את החדר צעצועים) אני כמובן חיזקתי אותם בהתלהבות יתר, ואז ע. הכריז , ואני מצטטת: "כמו שמיכאל בן צבי אומר חיזוק חיובי זה מאוד חשוב!"
שיעשע אותי שהוא זיהה שזה מה שאני עושה וישר קישר את זה איתך." סוף ציטוט......
אנחנו צריכים כל חיינו להצמד לעיקר- והוא, שחיזוקים חיוביים הם ליבו של תהליך החינוך, השינוי והצמיחה של כל אדם. בין צפופים, או דלילים, בין ראשוניים או מילוליים וחברתיים- הם שמבטיחים יחסי אנוש של שמחה, תמיכה, התפתחות וביטחון.
אז זו היתה לנו דוגמא- שאפשר גם בבית, ובגדול!!!
אמשיך להשתדל. ואתם?

תמונות וארץ זרה

כתבתי על פסק הזמן לטיול, כתבתי על הבוץ וליקחו. עכשיו נשארו זכרונות ותמונות.

והנה לתמונות יש עוד תפקיד מלבד לאפשר להיזכר ולתעד.

הן הופכות בקלות ל"מחזקים"!!

בסוף שעור במכללה- אפשר להראות כמה תמונות, והרי לכם פרס על שעור עם הקשבה ומעורבות.

וגם בסוף סדנא בארץ זרה אפשר לחזק בסדרת תמונות מארץ הקודש... לא צריך הרבה בשביל להפוך משהו למחזק.  תזמן אותו נכון, הבא אותו במקום פעילות פחות אטרקטיבית- וכבר יש לך ערך מחזק.

ובאותה ארץ זרה, יש ילד יפה ואוטיסט, שנמצא משולב בכיתה א רגילה. והבנות שבינהן הוא יושב מקבלות ממנו חיבוקים וליטופים שרובם סביב משחק בשערן הגולש. הן נהנות, והוא נהנה. וכך פעמים רבות במקום להיות עסוק בשעור ובמשימות שבו, הוא עסוק בבנות ובשערן.

האם הוא דומה לגברים רבים, שעסוקים בעניינים כגון אלו יתר על המידה?

לא. הוא במקום אחר, בו אין כללי מותר ואסור, אין הבנת גבולות הגוף והפרטיות, ואין עיסוק במשימות אלא "מועסקות" בגירוי תחושתי, הגובר על דברים אחרים בסביבתו. לא ירחק היום והן ידחו אותו מעליהן.

לא היתה בררה טובה אלא להפעיל תכנית שמטרתה הברורה- הפסקה מלאה של ליטופי בנות ושיערן הגולש, יפות וחביבות ככל שיהיו.....והתחליפים? תחשבו לבד...

שבוע טוב!

שילוב

סרט דקומנטרי בערוץ אחד (Including Samuel.) אחד משלנו, לפי השמות. (הילדים סמואל ואיזיה (שמואל וישעיהו), ההורים בטסי ודן, משפחת חביב). סמואל הצעיר - ילד יפה עם שיתוק מוחין. מאבק ארוך, מרגש ונותן השראה, לשילובו כשווה במערכת החינוך הרגילה, על אף מגבלות גופניות קשות מאד. ועל כמה ילדים, בנים ובנות אחרים, בתסמונות דאון סנדרום, ואוטיזם, משולבים בכיתות רגילות.
על הערך המוסרי-חינוכי שבזה, על התרומה שבזה, על המחיר של זה, ועל קושי.
אני חסיד גדול של שילוב, וליוותי ילדים רבים אל השילוב. ורבים משולבים, מאז ולאורך שנים.
מודע מאד לזכות שיש לילדים להיות בין הילדים הרגילים. וגם לזכותם של הילדים הרגילים להיות משלבים.
אם זאת, הסרט התעלם מהצד האחר של הסוגיה.
על זכותם של הילדים שלא להיות משולבים. על זכותם להיות בין שווים באמת, ילדים כמותם. לא להיות תחת הדרישה הקשה מדי "כמו כולם", שלא לסבול את ההצקות, ההשפלות, חוסר ההצלחה. ויש גם כאלו למכביר.
אין למתוח את תהשילוב עד למקומות שהילד המשולב סובל, אינו שמח בשילוב, וגם אינו מתקדם בגינו.
רק השבוע קראתי צ'אט שקיבלתי מג., ילד משולב שכותב אלי. על ילד מילדי הכיתה שאמר לכל ילדי הכיתה שלא לדבר איתו, ולא לענות לו. כמה זה קשה לו.
אז אם ג. ירצה יום אחד להפסיק את השילוב- אני אחשוב שזו זכותו המלאה.
ולהורים שרוצים מלכתחילה לחסוך מסלול כזה- גם להם ישנה הזכות. לשקול את הסביר, התנאים, והיכולות- ולהעדיף, בצדק, חינוך מיוחד.

הבוץ

הליכה בשביל ישראל במהלך גשם ואחריו משמעה - בוץ. הרבה בוץ. וזה מה שפגשנו.
יש בה מקומות שהם בוץ עמוק חלקלק. כך למשל הדרכים בחבל לכיש, בין כרמי הענבים, ובין שדות החיטה של הנגב הצפוני.
כדי להתקדם מחפשים ההולכים כל הזמן את שולי השביל, פסי העשב הירוק, בורחים משלוליות למקום בו נראה שהקרקע פחות ספוגה.
הרגלים כבדות ממשקולות הבוץ על הנעליים.
אבל למה אני מספר את כל זה?
כי גם בזה יש משל.
לפעמים חלק ממסלול החיים הוא דידוש בבוץ, עמוק או שטחי, חלקלק או כבד. וצריך הרבה סבלנות כדי לעבור את הקטע הזה, והוא יכול להיות ארוך בקילומטרים או שנים.
בשביל לעבור אותו צריך נחישות, ומקלות הליכה (אמצעים להיעזר בם) ושותף לשביל (לבד קשה יותר), מטרה מוגדרת (להגיע אליה בסוף היום), וויתורים לפעמים (כשהמצב קשה יושבים תחת גג באיזה מקום), או מקצרים מסלול.
וכשאתה בבוץ בקצב הליכה- עוברים להם לפתע כמה "האמרים" (רכבי השטח הצבאיים), שמחליקים להם בבוץ בקלות, ומשאירים חריצים ודרך יותר בוצית. אילו כמו האנשים ש"הולך להם חלק". ואתה לרגע מקנא...אבל לא, אין במה לקנא. מי שלא הלך בבוץ, ולא נרטב בגשם, ולא התאמץ- גם הרגשתו בסוף היום חסרה משהו. והרי גם להם מחכה הבוץ בקטע אחר של החיים...
אז לצאת מהבוץ זה הדבר הנקרא "הישג אישי" "השלמת מטרה". הדרך פנויה......

  

לקראת צעדה בשביל

אי אפשר כל הזמן להיות רק בתוך ה ABA או בתוך הטיפול באוטיזם. פעם בכמה זמן צריך לקחת פסק זמן.
לפני שפתחתי את הבלוג הייתי במסע של חודש בשביל ישראל. השבוע אני מתכוון להמשיך. רק לכמה ימים.
אמנם הגשם צפוי להתחזק בתחילת השבוע- אבל אנחנו נתחיל, ונראה....
אלא שפסק הזמן הזה הוא הפוך מכפי שהוא מובן במושג ההתנהגותי.
ברגיל אנחנו אומרים שלעיתים יש להשתמש ב'פסק זמן' ומתכוונים להוציא ילד מסביבה מחזקת לסביבה שאינה מחזקת, וזהו סוג של עונש.
כאן השימוש הפופולרי אומר- קח פסק זמן מהעומס שביום-יום וצא לימים של אתנחתא. כלומר לסביבה מחזקת יותר...
ואני רק מתכוון להחליף בין התקדמותם של ילדים, ותכניות קידום כאלו ואחרות, בהתקדמותו של השביל תחת רגלי, וצמיחתם של צמחים מוריקים בשביל החורפי....מעומס של נהיגה וישיבות, לעומס של תרמיל על הגב ושרירי הרגליים...
והתמונות- אולי ילוו את הקורס בסמסטר הקרוב.
שיהיה לנו הרבה גשם.....

כך מבזבזים מחקר

בכנס באוניבסיטת חיפה (הבוקר, 19 ינואר) הציגה פרופסור מארה"ב (אליס קרטר) מחקר שערכה כדי לבדוק שיטת טיפול באוטיזם. מדובר בתכנית התערבות בעקרונות התפתחותיים (לא ABA , יותר כמו DIR, אבל כמובן שיש שם אלמנטים כמו רמיזה..)
שם התכנית  HANEN's More Then Words - מכוונת להדרכת הורים בסדרת מפגשים (ללא הילדים), בעזרת סדנאות עם וידאו וספר הדרכה.
מחקר קבוצתי ערוך היטב בשלושה מוקדים בארה"ב וכו וכו., עתיר תקציב...רק כדי להווכח שההתערבות אינה אפקטיבית!!! לילדים מסויימים אף מגבילה...
שאלתי-ולמה לא לבדוק קודם במערך מחקר יחידני? תשובה פשוטה- אין מקבלים תקציבי מחקר , גרנטים, למחקר יחידני!!! זה משהו המעיד על בורות של מכווני המחקרים, מחלקי הכסף לאקדמיה,  באפשרויות הגלומות במחקר יחידני .
את אילו נאלצים לעשות רק בעבודות מאסטר ללא תקציב...., אבל גם את זה היא לא דווחה שעשו קודם....חבל על כל כך הרבה חשיבה וכתיבה וכסף. ויש שם כמובן מרכז שמוכר להורים את ההתערבות הזו עם הבטחות סרק....

אבל צריך גם משהו אופטימי? הנה קיבלתי טלפון בשורה: ילדה קטנה בגן תקשורת, שלא הראתה כל סימן להבנת השפה או לדיבור, ובקושי משתמשת בתקשורת בסיסית בתמונות PECS , הצליחה תוך צעדים מעטים ללמוד לזהות מילים כתובות המייצגות תמונות (בשיטה reading and writing program של לובאס). למעשה היא קוראת כבר כמה מילים (קריאה גלובלית), ומי יודע, יתכן ונמצא תוך זמן קצר שהיא ואנחנו יכולים לתקשר סוף סוף גם בשפה כתובה.....
בתקווה....

אופני כושר

כשנערים וילדים אוטיסטים, ביחוד אלו שבתפקוד נמוך, שוהים בהוסטל, קשה להפעיל אותם. מספר המדריכים לא גדול, והקשיים בפעילות עצמית כה גדולים, שהזמן הפנוי הופך למקור לבעיות. אחד הדברים שניתן להפעיל אותם בו הוא פעילות ספורטיבית, אבל גם בכך הקשיים עצומים. ללכת או לרוץ בחוץ- לא ניתן, שמא יברחו לכל עבר. ובין הקירות- לא קל להפעיל. לשם כך הקימו בהוסטל שאני מלווה, זה שיש בו ניתוח התנהגות "מן היסוד ועד הטפחות"- חדר כושר קטן. ובפרוייקט סטאג' של מנתחת התנהגות הוא גם נכנס לפעולה מסודרת, בה הנערים מגיעים בקבוצות קטנות של ארבעה, לארבעת המכשירים, ולומדים ללכת על הליכון, לדווש באופניים, לטפס על "סטפר" וכולי.
אלא שהאופניים שהיו שם היו גרוטאה ישנה ובלתי שמישה שהשרשרת היתה נופלת בהם מגלגלי השיניים...
פניתי לרשימת התפוצה המשפחתית שלנו, וביקשתי ממי שיש אצלו מתקן שמשמש כמתלה לבגדים וכבר לא מדוושים בו (כנהוג במכשרי כושר ביתיים בחדרי שינה), ותוך יום היתה לי הצעה- רק לבוא ולקחת!
לא עברו יום יומיים, וחדר הכושר עבר שידרוג!
ועכשיו החבר'ה מדוושים בישיבה נוחה. וההתקדמות שלהם בהתמדה, משך ההליכה והאימון, רמת הקושי- הולכת ועולה. ויש מהם שכבר נהנים מהפעילות!!
ועכשיו האתגר- בכל הוסטל- חדר כושר קטן!! הורים ומנתחי התנהגות, מנהלים ומדריכים- על פחות מזה אל תתפשרו!
כמו שאנחנו לא מתפשרים, וכל אחד בוחר בפעילות שלו. גם אני חזרתי עכשיו מצעדה, הכל ירוק ומתעורר בשמורת הנדיב...
שבת שלום