זה ה"שם" הפסיכיאטרי לילדים שמפגינים התנהגות סרבנית מתנגדת בעוצמה ותדירות גבוהה מאד. לא נשמעים להוראות כלל- ולהיפך- מגיבים בביטויים מתנגדים.
יש כאלה! אך עלינו לזכור- אם היינו רואים את ההיסטוריה שלהם אפשר היה כנראה לראות איך התנהגות זו מתעצמת ומתעצבת על יד תגובות הסביבה! במילים אחרות, היינו מזהים איך אנשים בסביבתם המשפחתית והחינוכית מתדלקים, משמרים ומעצימים את ההתנהגות הזו, ע"י הרבה תשומת לב, בהרבה ניסיונות פיתוי, הבטחות ובעצבנות גלויה.
אתמול בפגישת מטר"ה ניהלנו דיון על ילד כזה.
ואני גם מסכים שהגבתי לתיאור המקרה "בעצבים".
משום שיש אי הבנה בסיסית לגבי הילדים האלו.
כל ילד אחר, שמסרב באופן מזדמן ולא כרוני, מתאים להכין תכנית חיזוקים, משוכללת או מפורטת או פשוטה להפליא, על כל מקרה בו יבצע פעולה, ולחכות לשינוי באחוז המקרים בהם נענה להוראה. ואף להראות ולהסביר מראש מה התנאים לחיזוק "שאם תעשה תקבל משהו שאתה רוצה", ברמה המותאמת לאותו ילד
אבל לאילו שאצלם המצב הוא כרוני- כל ניסיון לעשות "עסק" או הסכם, זה שוב נפילה למלכודת התנהגותית- כי עיקר ההתנהגות שלו תהיה לשבור את ההסכם
לילדים אלו העיקר, וראשית התכנית צריכה לבא מתכנית פשוטה: "תכנית אין בררה". תכנית אתה חייב! שבה הכפיה והחיוב נעשים על בסיס שאין בו כלל פיתוי והבטחות. רק אין בררה. וזה מוביל מיד לשימוש בתנאים שליליים, אלו המכונים תנאים אברסיביים.
אם זה גיל צעיר- אפשר להובלה פיסית. אם יותר- צריך לבחור את הניתן לביצוע. כולל הרחקה לפסק זמן עד שמבצע, או מניעת כל תנאים נעימים עד שמבצע, או אפילו הגברת האברסיה (תנאים לא נעימים)- עד שמבצע.
למשל- לטרחן לו עד שיתחיל לבצע.
למשל- להשתמש בדיבור מאד אסרטיבי/מפחיד.
ורק אחרי ביצוע שנעשה ללא הצבת אברסיה- אז להתחיל לחזק חיובי. ולחזק בכמות ובאיכות גבוהה.
אבל בשיחה אתמול נסחפתי בהתלהבות ולא הדגשתי ולא הדגמתי (ועל כך סליחה עם השומעים)- שגם את האין בררה מאד נכון ורצוי להציג בשקט, לא בכעס, לא במילים קשות, לא במילים פוגעות, לא בהעלבת הילד. כן חובה עלינו לברור את המילים והמגעים שאיתם נשתמש.
וזה נכון גם לגבי האופן בו מוצג העניין. ואפילו רק כדי ששומענו ישתכנעו שהסבר וההליך שמוצג- הוא חיובי, ונכון, ומתבקש, ומכבד.
ואת הסרבנים הקטנים שאתם מחנכים- תזכרו שלא לפתות בכל פעם. ולא להסביר בכל פעם! לפעמים פשוט להגיד שחייבים, (כי אמא אמרה....).
יש כאלה! אך עלינו לזכור- אם היינו רואים את ההיסטוריה שלהם אפשר היה כנראה לראות איך התנהגות זו מתעצמת ומתעצבת על יד תגובות הסביבה! במילים אחרות, היינו מזהים איך אנשים בסביבתם המשפחתית והחינוכית מתדלקים, משמרים ומעצימים את ההתנהגות הזו, ע"י הרבה תשומת לב, בהרבה ניסיונות פיתוי, הבטחות ובעצבנות גלויה.
אתמול בפגישת מטר"ה ניהלנו דיון על ילד כזה.
ואני גם מסכים שהגבתי לתיאור המקרה "בעצבים".
משום שיש אי הבנה בסיסית לגבי הילדים האלו.
כל ילד אחר, שמסרב באופן מזדמן ולא כרוני, מתאים להכין תכנית חיזוקים, משוכללת או מפורטת או פשוטה להפליא, על כל מקרה בו יבצע פעולה, ולחכות לשינוי באחוז המקרים בהם נענה להוראה. ואף להראות ולהסביר מראש מה התנאים לחיזוק "שאם תעשה תקבל משהו שאתה רוצה", ברמה המותאמת לאותו ילד
אבל לאילו שאצלם המצב הוא כרוני- כל ניסיון לעשות "עסק" או הסכם, זה שוב נפילה למלכודת התנהגותית- כי עיקר ההתנהגות שלו תהיה לשבור את ההסכם
לילדים אלו העיקר, וראשית התכנית צריכה לבא מתכנית פשוטה: "תכנית אין בררה". תכנית אתה חייב! שבה הכפיה והחיוב נעשים על בסיס שאין בו כלל פיתוי והבטחות. רק אין בררה. וזה מוביל מיד לשימוש בתנאים שליליים, אלו המכונים תנאים אברסיביים.
אם זה גיל צעיר- אפשר להובלה פיסית. אם יותר- צריך לבחור את הניתן לביצוע. כולל הרחקה לפסק זמן עד שמבצע, או מניעת כל תנאים נעימים עד שמבצע, או אפילו הגברת האברסיה (תנאים לא נעימים)- עד שמבצע.
למשל- לטרחן לו עד שיתחיל לבצע.
למשל- להשתמש בדיבור מאד אסרטיבי/מפחיד.
ורק אחרי ביצוע שנעשה ללא הצבת אברסיה- אז להתחיל לחזק חיובי. ולחזק בכמות ובאיכות גבוהה.
אבל בשיחה אתמול נסחפתי בהתלהבות ולא הדגשתי ולא הדגמתי (ועל כך סליחה עם השומעים)- שגם את האין בררה מאד נכון ורצוי להציג בשקט, לא בכעס, לא במילים קשות, לא במילים פוגעות, לא בהעלבת הילד. כן חובה עלינו לברור את המילים והמגעים שאיתם נשתמש.
וזה נכון גם לגבי האופן בו מוצג העניין. ואפילו רק כדי ששומענו ישתכנעו שהסבר וההליך שמוצג- הוא חיובי, ונכון, ומתבקש, ומכבד.
ואת הסרבנים הקטנים שאתם מחנכים- תזכרו שלא לפתות בכל פעם. ולא להסביר בכל פעם! לפעמים פשוט להגיד שחייבים, (כי אמא אמרה....).
