לקט

לקט- אותם פירות הנאספים לאחר ההקטיף והאסיף העיקרי. לקטים- אנשים שחיו ללא חקלאות אלא על איסוף מוצרי מזון מהטבע הפראי. לקט שכחה ופאה- אלו סוגי האסוף המקובלים בחקלאות של ימי אבותינו, שהיו משאירים לעניים ,
ואני- מלקט בתקופה מודרנית, שאריות שאחרי הקטיף במטעים שסביב זכרון יעקב.
ואיך אפשר להסביר התנהגות כזו? א. למדתי אותה בהיותי ילד במושב. גם ראיתי מודל כזה מהורי, וגם קיבלתי הוראות לביצוע. היינו משתדלים שלא ילך לאיבוד מזון שנשאר אחרי האסיף המסחרי. בוטנים שנשארו , קלחי תירס שנשכחו, פירות במטעים. ב. טעמם של פרות בשלים שאחרי האסיף טעים יותר מזה של הפרות הנקטפים לשוק, רגע לפני הבשלתם המלאה. ג. הם לא עולים לי בכסף אלא רק בזמן . ד. התענוג באיסופם, מלא הדלי רימונים, או אפרסמונים- אין כמותו. ה. האפשרות לחלק פרי לילדים ולחברים הוא מקור שמחה ותודה. ו. ומכמויות גדולות אפשר גם להכין ריבות וליקרים, גלידות ומיצים.
אז עם מערכת חיזוקים כזו לא פלא שההתנהגות משתמרת עשרות שנים.
גם השנה אספתי והנה הוכחות.
והמפליא- רב השדות והמטעים לא מקבלים את המצווה הזו- אף אחד לא בא ללקט, והשאריות הולכות לאיבוד..
ואת הטעם- קשה להעביר. דמיינו....

בשירים זה נכתב אחרת

שנים אני עובד בתחום. ילדים רבים ראיתי וגם הורים, אבות ואמהות.
כל אחד ואחת ודרך ההתמודדות שלהם עם השבר והקושי , שמתחיל עם קבלת האבחנה או לפניה, כשמבינים שהכל לא ממש בסדר, וממשיך בשנים ארוכות של השקעה, הצלחות ותסכולים.
ויש דרכים רבות להתמודד.
אחת מהם היא בוודאי האמנות. וגם האמנות שבשירה.
כשקראתי את שיריה של אילה בן לולו (ילדות מקוצרת, הוצאת פרדס 2013) מצאתי התמודדות כזו.
וכאן שירים על ילד מקסים שאני מכיר, דרך החוויה האישית כל כך של אמא.

הבובה שלי

כמו עם כל השכלולים הטכנולוגיים
היא עוצמת ופוקחת את עיניה
עם נגן לבכי ולצחוק.
מאכילים אותה בבקבוק,
והיא עושה פיפי.
היא עושה פיפי
ומחליפים לה את הטיטול.


סרקתי את שערך,
ערסלתי אותך בשירי ערש.
טיילתי אתך בעגלה.
אני מסתכלת עליך.
אינך רואה אותי.
פיך מצויר
עיניך מזוגגות,
ריסיך ארוכים.
בובה

אקולליה
את שואלת אותו
מה יש בתמונה?
הוא מביט בך ואומר: "מה יש בתמונה?"
- "אתה תגיד לי! מה יש בתמונה?"
- "אתה תגיד לי! מה יש בתמונה?"
- "לא! אתה צריך להגיד לי מה יש בתמונה?"
- "להגיד לי מה יש בתמונה?"
- "אלוהים אדירים! יא סתום. מה יש בתמונה? יש חתול? יש כלב?"
- "יש חתול? יש כלב?"

ויש עוד.
לא קל לקרא, אך יש כבוד גדול למילה ולאדם מאחוריה, ולילד שמאחורי האם.
וטוב לדעת שיש המתמודדות עם האמהות הזו גם בשיר , בציור, בתנועה, בספורט, בקריירה, בעבודה, בכל דרך שנותנת כוח להתמודד.

אז הבלוג הפעם שלהן, האמהות האלו.....

אחרי רומניה- בית לחם, ו ABA

עבר חודש מאז הכתיבה הקודמת. איני יכול שלא לנסות להסביר זאת....התנהגות הכתיבה אף היא צריכה תידלוק בחיזוקים. מן הסתם מיעוטן של תגובות אינו משמר התנהגות כתיבה, גם אם אני מדמיין אתכם קוראים ושמחים...אז מי ששמח בכתוב- שימצא דרך להגיב!.  
אתמול ראיתי את המציאות מצידו השני של הגבול הפנימי שלנו, גבול בלתי נתפס בין ירושלים לבית לחם, בין שטח ישראלי, לשטח C לשטח A.
פשוט הוזמנתי על ידי חברתי צביה, מטפלת במוסיקה שעובדת חלק מזמנה במוסד שיקומי בבית לחם,  לתת (בהתנדבות) סדנא על ניתוח התנהגות לצוות שעובד במקום. צירפתי למשימה שני מנתחי התנהגות נוספים שהסכימו לתת סדנא של כמה שעות כל אחד.
לפני המפגש ביקשתי לבקר במוסד עצמו, בבית ג'אללה.
המקום נקרא Lifegate  .  מבנה ששלוש קומות מתוכניתו המלאה בנויות לתפארה, מצוייד כהלכה, ברמה גבוהה. הכל מתרומות מן הסתם מאירופה. שלל חדרים לכל פעילות שיקומים אפשרית, גישה אקולוגית מתקדמת, אנשים שתורמים לשיקום ואיכות חיים לכל מוגבלות קיימת, מCP בכסאות גלגלים , עבור דרך פיגור שכלי וכמובן גם אוטיסטים.  (http://lifegate-reha.de/en/start/)
והצוות שבו, כעשרים וחמש נשים ושני גברים  (היחס כמו אצלנו) הגיע למפגש השתלמות, בבית ספר תליתה קומי (שבשטח C).
ואז קורה המוכר לנו בכל מקום- מחיצות בין אישיות, קונפליקטים לאומיים, מצוקות פוליטיות וכלכליות מונחים הצידה, וניתוח התנהגות מדבר אל כולם
גם אצלם האוטיסטים נמצאים, ויהיו יותר מקודם, גם אצלם בולטת התנהגות גירוי עצמי ופגיעה עצמית, בריחה מלמידה והתפרצויות זעם. גם אצלם לא מצליחים ללמד כמו שאפשר, גם אצלם יחס של 2 על 8 ילדים לא מאפשר תכניות אינטנסיביות. וגם אצלם ניתוח התנהגות יכול להועיל כדי להכשיר לעבודה יעילה יותר.
קשב ועירנות מעבירים כמה שעות של הרצאה משתפת, עם שאלות והדגמות. והאנגלית שלי מתורגמת הפעם לא לרוסית ולא לרומנית, אלא לשפה הרשמית השניה של ארצנו, ערבית, זו שאנו לא יודעים , לבושתנו, לדבר בה!!
יהיו עוד שני מפגשים, ולאחריהם אולי עוד, וכבל נשלח ונקלט המסר- גם מהם ראוי שיצאו ללמוד ניתוח התנהגות. ולוואי ויכלו לבא אלינו ללמוד (אבל מחסום השפה...), ואם לא כאן אז בעמאן!!
ואני ביקשתי וקיבלתי סיור מאלף בבית לחם עצמה ובנותיה. מבט מהדרום על ירושלים כולה (בית ג'אללה מקום גבוה...), זכרונות ממקומות שהייתי בהם לפני 40 שנה כחייל צעיר, כנסיית המולד, החומה האיומה שעוטפת את מתחם קבל רחל,  המכוסה בגרפיטי כמו חומת ברלין שנפלה. העמק הנפלא של הכרמיזן המאויים בהרס בבניית הגדר-חומה שלא הושלמה....
ותמונה אצרף בנפרד.....
שבת שלום ושבוע טוב.

המשך על רומניה. אודות הקשר בין קריאה ודיבור

יום אחרי אותו ערב בו כתבתי לכם את הבלוג הקודם, ברומניה, נפגשתי עם ילד נוסף, לפגישה אחת חד פעמית, שביקשו שאבוא, בסיום היום, ואולי אוכל לסייע.
פגשתי ילד בן 11 בערך. ביישן ביותר, מבין שפה. משתף פעולה.
ומתברר שהילד יודע טכנית לקרא טקסטים, וגם להעתיק או לכתוב מה מוכתב לו, ברמה טובה יחסית.
אך כמעט לא מדבר ספונטאני, לרוב שותק. וליכולת הקריאה והכתיבה אין ביטוי בהבנה של טקסטים, או ביטוי עצמי.
אז למה הוא צריך את האימונים הרבים בכתיבה וקריאה, שאלתי. ולא הייתה תשובה.
הצעתי לכתוב לו פתקים עם שמות חיות. שיגיש את הפתק בו כתובה החיה אותה רוצה לקבל מאוצר תמונות החיות שהוא אוהב. תקשורת חלופית במילים כתובות....
תוך רגע הילד קלט מה הקטע, והתחיל להגיש במדוייק את הפתקים הנכונים, כדי לקבל את התמונות שעוד נשארו אצל המורה שמולו! ואז כמובן הוספתי לו דרישה- : תקרא את הפתק לפני שאתה מוסר אותו- וכך קיבלנו בקשות מילוליות, אמנם בקול חלש ולא לגמרי ברור, אבל מובחן ונכון.
אמרתי- בואו נלך צעד אחד הלאה. החלפנו את התמונות בקערת פירות מגוונת. וכתבנו לו פתקים עם שמות הפירות. אלא שהוספנו לו פתקים עם המילים: דצ'י (שם המורה) תן לי, וסידרנו אותן במשפט.
תוך רגע הוא השתמש בזה כך שכל פעם הרכיב למשפט הבקשה פרי אחר בסופו, הקריא את המשפט וקיבל את הפרי שביקש. אילו היו פחות או יותר המשפטים הראשונים שהילד אמר בחייו באופן מובנה וברור. התרגשותם של המורים והאם היו גדולים, ויצאנו בשמחה לשחק בחוץ....
הווה אומר, לפני שמלמדים מיומנויות אקדמיות לרוב, צריך לשאול- איך והאם אם ישרתו את הילד לדברים פונקציונליים. סתם לקרא ולכתוב טכנית זה לא חכמה גדולה, אבל אם זה מסייע לתקשר ולדבר- נפלא!!
(וזה אותו דבר גם בעברית, לא?????)
חתימה טובה לכולם, ושנקרא ונדבר לטובה.....

ילד אוטיסט ויחיד

כותב מרומניה. פוגש כאן שתי משפחות, לזו בן ולזו בת, אוטיסטים, בני עשר לערך, יפים!. מעמד בינוני לא גבוה. דירות קטנות. (בלי מזגנים, בחום הזה, גם כאן שלושים וכמה מעלות....אנחנו כבר לא רגילים....) אבל משקיעים כמה שאפשר לקדם ילדם הלוקה באוטיזם. הצוות מסור ויציב, חלקם שהיו סטודנטים לפיסיכולוגיה ועכשיו כבר מוסמכים, אך ממשיכים בעבודתם זו.
ואתמול עלתה כאן, אצל משפחה שלא פגשתי קודם, שאלת השאלות מצד הורים. "האם זה יהיה טוב לילדה אם יהיה לה אח בבית?". ומאחורי השאלה עומדת שאלה גדולה יותר- האם להסתכן ולהביא עוד ילד, שיהיה לנו גם ילד בריא, או שזה סיכון גדול מדי? כי לא רק על הילדה הם חושבים, אלא על עצמם. על עתיד ללא ילד בריא שישמח אותם, שיתמוך בעתיד, שימשיך משפחה, שילד נכדים. ושואלים אם זה יהיה לה, לבת, טוב. אז זו לא השאלה. זה רק לטובה שתסתגל לכל דבר, בכל מקרה, גם לאח קטן, יצור נוסף להתרגל אליו, ולהיות פחות כפייתית ומקובעת ממה שהיא עכשיו. ושום דבר כזה, כמו קבלת אח לסביבתה,  לא יכול להחמיר מצב, רק להציב עוד כמה קשיים להתגבר עליהם. . כי כמובן זה שווה את זה גם אם יהיה לילדה קשה.
והבעיה היא "רק" הסיכון הבלתי נסבל ללדת עוד ילד אוטיסט. להצטרף למעגל הקיים של משפחות עם שני ילדים אוטיסטים. אז האבא שאל מה הסיכוי לכך. ולמיטב ידיעתי הסיכון ללידת ילד  אוטיסט לאח אוטיסט גבוה פי עשרה בערך מאשר בלידה רגילה לילד ראשון. כלומר, באמת, הורים לוקחים על עצמם סיכון. וזה רק הם יכולים להחליט מה לעשות, מול התקווה הגדולה לחיים נוספים. ולא אנחנו מנתחי התנהגות הכתובת לשאול. ואני יודע שמתייעצים עם רבנים, וכאן עם כמרים, והאבא אמר שאולי צריך לשאול את ישו....ואם זה הכתובת, זה אומר שאין מי שידע לייעץ. כל עוד הרפואה לא תתקדם באיתור סמנים גנטיים ברורים, בבדיקות עובר מוקדמות, אין לשאלה תשובה.
ולכן הכל פתוח: יש הורים שנשארים עם ילד יחיד (והם רבים למדי), ויש שלוקחים סיכון ומביאים ילד בריא למשפחה, ויש שנפגעים ומגדלים שניים פגועים, ויש שמאמצים ילד! ואנחנו רק יכולים לקיים שיחה טעונה רגשית, ולאחר זמן לחזור לנושא "איך לקדם את הילדה הזו"? ולהשאיר את ההחלטה להורים. 

סופשנה וחיזוקים

היתה לי היום חוויה, ואפשר לשתף.
לימדו אותי מה זה חיזוק מושקע.
הגעתי למעון, עם ארבע גנים וארבע מנתחות התנהגות, אותן אני מנחה לאורך השנה.
היתה פגישת סיכום לשנה זו. עלו נושאים שונים ושאלות איך לשפר את שנה הבאה.
אנחנו עובדים שם בתקן נמוך, ואין מספיק שעות יחידניות לילדים, ויש שאלות איך לנצל את הזמן, ואיך בכל זאת לתת לילדים כמה שיותר.....
ועל השולחן לסיום היו ענבים מהגפן שלי (הזן המיוחד איזבלה שטעמו מזכיר מנגו או פסיפלורה...)ומטעמים טבעוניים שהן הכינו, שיתאים לרוחי......
ולקראת סיום הן הוציאו "חוברת" קטנה ומושקעת של דברי תודה. עם תמונות והומור ותודות.
כדי לא להשתחץ אני מנוע מלצטט, אבל זה חימם את הלב לקרא. והם עברו על הכלל "אין אומרים שבחו של אדם בפניו"....
אבל מכיוון שידעו שהמחזקים החזקים ביותר הפועלים עלי הם מחזקים חברתיים, של הערכה, הם קלעו בול, ושמו אותי על לוח חיזוקים מובהק. כזה ששווה לבוא עוד בשבילו עוד שנה שלמה.....
אז אם יש מישהו שעבדתם איתו השנה- תחשבו , אולי אפשר לכתוב לו כמה מילים חמות, ותעשו לו את היום....ובתקוה שמשהו יכתוב גם לכם.
מגיע לכולנו.....
ותודה שאתם קוראים אותי
מיכאל

אחרי חופשה קצרה ובלי ABA

כשיוצאים לחופש מנסים לנקות ראש, לא לחשוב על דברים הקשורים לעבודה.
אך מי כמוכם יודע, כיום הדברים הקשורים בעבודתנו רודפים אחרינו לכל מקום. מספיק שמכשיר הסמארטפון ביד, וכל המיילים וההודעות משיגות אותנו גם במרומי הרי הדולומיטים האיטלקיים.....
ובכל זאת חלק מהזמן, בעזרת הפסגות, המדרונות המיוערים, חוסר קליטה , כיבוי מכשרים, השבילים המסומנים וקשיי העליה והירידה- היה ניקוי ראש!
ורק חזרתי- והמציאות שואבת אותי אל תוך אותו הסבך, בו אני מנסה להתיר קשרים, ולפתור סיבוכים.
ואחד הסיבוכים הנפוצים הוא מאבקם של הורים לאיכות חיים עם בן או בת בוגרים שאינם מתפקדים, או ממררים חיים.
בוגרים שעברו את גיל העשרים או נושקים לו, שעדיין כמובן תחת כנפי הורייהם. וקשיי החיים עימם בל יתוארו. אלו כופים על הוריהם התנהגות חזרתית (שיחליפו בגד שוב ושוב, שיסעו איתם עוד ועוד), אלו מגיעים לאלימות כשמשהו אינו מתנהל כרצונם, אלו רובצים בחדרם ללא מעש ימים שלמים, ועוד.
ואני מוצא עצמי חושב ואומר, שלפני שמנסים לתקן- בואו נמצא להם מקום לחיים.
זה צריך להיות יעד מקובל, מוסרי, תקין, ראשוני. לדעת שלא תפקידם של הורים מותשים לתקן את הבחור/ה ואת היחסים איתם, אלא תפקידם להעזר במערכת הקיימת של הרווחה, ולמצא בית לחיים. ישנם חששות רבים, ורגשות רבים, והם מובנים וקשים ומקשים. אך חשוב ביותר לעבור משבר הורי זה, ולהפרד חלקית, למפגשי סופי שבוע. ורק אחר כך לאסוף שוב כוחות לקבוע גבולות והתנהגויות, לתקן הרגלים ולשנות.
אז סיסמת הקיץ הזה להורים רבים- הסתכלו קדימה באומץ, חפשו ומצאו המקום המתאים, ועשו תת השנה הקרובה לשנת מעבר.
שבוע טוב
מיכאל