שנה טובה

בשנים אלו, כשברכות עפות בקצב הסייבר מכל אחד לכולם, מלאות רימונים מאדמים ושאר איורים ומילים, קשה לבחור מה בכל זאת אנחנו אומרים אחד לשני בברכת השנה
וכך גם אני מתלבט מה לשלוח. תמונה, מילה, משפט.
במקום זה- תמונות במילים:
ילדון חביב שאינו מדבר, ולא תקשר, לומד באופן מיידי איך להשתמש בתקשורת תמונות. ומיד כשמתאפשר לו בונה שם משפט, ומשלב בו את המילה "וגם" בין שני דברים מבוקשים. כמו חיכה שהמכשיר יהיה בידו כדי להוכיח לנו שהוא עם שפה שתוקה שם בפנים....
ילד אחר שמתקשה ברב הדברים, אבל למד די בקלות לרכב על אופניים, ובקרוב ירכב למרחקים.
ילד שלא אכל עד עכשיו שום דבר חוץ מתערובת מזון מוכן המוגש לו בצינורית למערכת העיכול- אוכל עכשיו מחית בטטה, כפית אחר כפית, כלי שלם.
עץ שמבשיל פרותיו, והגוייאבות נושרות ממנו בשלות לאיסוף
בת מתבגרת אל מול עיננו, שכבר מתחילה ללמוד נהיגה....
נכדה שנהנית מהספר אלה-קרי הילדה מפינלנד כאילו הזמן עמד מלכת 50 שנה....

תמונות מלאות טוב משנה שעברה.
מרחיבות את הלב לקראת שנה של דברים טובים נוספים.
ובתקווה שיהיו בה פחות דברים קשים, בכל המעגלים.
שנה טובה לכולם


מיכאל

שלום , עם קיץ שחולף בהדרגה.
הפעם בקצר. רק לשתף אתכם עם שתי תמונות, ומשהו שמאחריהן.
לרוב הילדים שאני פוגש בעבודה, יש גם אחים או אחיות (וזה חשוב כל כך, להורים, שלא מגדלים רק ילד אחד אוטיסט) .  לפעמים (מיד) צריך ליצור גם איתם, האחים ואחיות, קשר. אתמול פגשתי אח תאום בן 10 שלוקח על עצמו תפקיד קשה מאד בשמירה על אחיו שבתפקוד נמוך. אז הקדשתי גם לו קצת זמן , בחדרו, ושוחחנו....עודדתי אותו כבר עכשיו לקרא על הנושא, ברשת...
אבל לפעמים ה"אחאים" הם ממש קטנים, ואפילו קשה לקיים ישיבה , כי הם צריכים לינוק, או תשומי מאמא, ותעסוקה.
אז לפעמים אני מזמין אותם, או מתנדב לקחת אותם. והשבוע זה מה שקרה, אז גם תיעדנו. אצלי, הנה תראו, הן, התאומות החמודות יושבות בשקט זמן לא קצר, והוא הפעוט ששמו כשמי ממש, מיכאלי, כמעט חושב לינוק אצלי. אבל כך מצליחים להמשיך בפגישה, לטובת מי שבאתי בשבילו....
אז שיגדלו כולם בטוב. ושנה טובה בקרוב
סבא מיכאלי

חופשת קיץ

עבר זמן רב ולא כתבתי. אפשר להבין, כי האתר הזה לא מאפשר לכם להגיב, ובלי תגובות כל התנהגות יורדת בהדרגה לאפס.
אבל זה הזמן לכתוב משהו, בידיעה שאתם קוראים. (תגובות בדוא"ל הישיר...)
לצאת לחופשה יכול להיות קל, אך יכול להיות גם קשה ובלתי אפשרי.
אנחנו, ברי המזל והגיל, כמונו, מתכננים מקום או מסלול, מזמינים, מבטלים פגישות הצפויות לתאריכים האלו ואפשר לצאת, ברכב או בטיסה, וכבר להיות בחופשה. הילדים והנכדים בענייניהם, ואנחנו נלך לנו "טרק"- מסלול בהרים רחוקים.
אבל אני, לא עוזבת אותי המחשבה והידיעה, שיש רבים שקשה להם מאד לצאת. וליבי גם איתם.
אז, כן, יש את אילו שאין להם תקציב. אני רואה פתרונות יצירתיים לכך, של החלפות דירות ברשת,  זולה על חוף הים,  חברים שמארחים או משאירים דירה לחברים כשהם נוסעים. אז בלי טיסה ומלון- יוצאים וחופשים.
ויש את אלו שהיציאה עם כל הילדים קשה להם, כי יש בכך כל כך הרבה טרחה ועומס, לדאוג לכולם, ולהעסיק אותם, והם לא תמיד קלים וחברותיים זה עם זה- כך שההורים חוזרים מותשים....!
אבל מלווה אותי הידיעה שיש מי שאינם יכולים (כמעט או בכלל) לצאת בגלל ילד אחד מיוחד, שמשבש הכל.
לפעמים זה בגלל שאינו מסתגל לשינויים בשגרה, במקום ובסדר היום, ומגיב כל כך קשה שאין איך לצאת.
יש שההתנהגות כל כך קשה במצבים שונים, כמו במסעדות או נסיעות, שזה לא אפשרי להנות כך מחופשה.
וביום יום של כל השנה, אין הזדמנויות להתאמן על חופשה, כי זה קורה רק בחופשה....
אז  אחת מהמשימות שלנו , מנתחי ההתנהגות ומנחות למשפחות, להכניס בשגרה תכניות שמכינות לחופשה. תכנית לנסיעות בלתי מוכרות, תכנית לארוחה במסעדות, ולפקניקים בשטח, תכנית לשבירת שיגרה. תכנית לטיולי שטח והליכה, תכנית ללבוש בימים חמים, וקרים.
אבל בדרך כלל התכנית שלנו היא לתקשורת, לדברים אקדמיים, לחברתיות בסיסית ושאר רשימות של ADL, לעצמאות בבית....אין זמן לכל השאר.
אז הקיץ מזכיר לי ולכולם, שכדאי כל השנה להתאמן בדברים שהם טרום חופשה. אלו חלק מההתנהגויות החשובות של החיים.
כי בסוף הקיץ מגיע, והחופש הגדול, ואין יותר בית ספר וקייטנה- וכדאי לצאת.
וחוויות- נשתף אחר כך.
להתראות אחרי החופשה.

מעבדות לחרות

לקראת פסח, חג החרות.
האם מה שאנחנו עושים קשור לכך?
בעקבות שיחה עם אם לילד נחמד, שמאתגר את הוריו בכל מני קשיים.
הפעם השיחה היתה על קושי חדש. הוא מתעורר באמצע הלילה, יורד למטה ומתחיל משחק מחשב ו WI שמאד אהוב עליו, והכל בקולות רמים. כשמתעייף חוזר להרגל ישן שכבר גמלו אותו ממנו , עולה חזרה למעלה אבל במקום להכנס למיטתו-נכנס אליהם למיטה.....
הלך הלילה....
הרי זו עבדות להרגל פסול....
ומה עושים? קודם כל הסיסמא.....הם עברו כבר כמה אתגרים גדולים מזה (הוא היה צורח קשות כשלא נכנעו לרצונו..)
"כמו שנאמר"- עברנו את פרעה? נעבר גם את זה!!
ואם נלמד אותו שלא להתנהג כך באמצע הלילה- הרי תהיה זו יציאה מעבדות לחרות!
אבל צפויים להם כמה לילות של "מאבק".
הצעתי שיסבירו לו שמעכשיו לא יהיה לו מחשב וטלביזיה זמינים בלילה (הם יעלימו כבלים וקונסולת המשחק). כשיתעורר וימצא שכך הוא המצב- וודאי יתפרץ בכעסים וצעקות- אבל אחרי כמה נסיונות כאלו- לא יקום יותר...
וגם לגבי הכניסה למיטתם- לא לוותר ולא לאפשר. וגם מכך יחדל.
אז אמנם יעברו כמה ימים קשים (כדאי להתחיל רק אחרי ליל הסדר...)  וכל לילה שכזה ארוך כאורך הגלות....
אז כן - כך היה גם ביציאת מצרים. קודם יצאו, אבל עד שנכנסו לארץ הבחירה עברו עוד 40 שנה במדבר. 
אז כן- עוד מאבקים לפניהם, אבל כל אחד מהם משחרר עוד חוליה בשרשרת העבדות ומוסיף עוד חרות להם ולילד עצמו- שיגדל לבגרות עצמאית תקינה יותר, חופשית מהרגלים פסולים....
ונסיים בברכת שיחרור לכולם, הורים מטפלים וילדים.
חג חרות שמח!
מיכאל

חיבוק- זה חיזוק!

טוב, כולם יודעים שנעים לקבל חיבוק. וגם לתת זה תענוג דומה.
יש משהו במגע בין גוף לגוף שגורם לנו הרגשה נעימה כל כך. אין פשוט מזה. אפילו לא מנסים להסביר את זה.
מהו הדבר הנעים בעצם? רק המגע, התחושה? זיכרונות והתניות של חיבוקים מימי התינוק שהיינו? חום הגוף, הלחץ הקל? או בכלל אנרגיה, משהו בשדה אנרגטי בלתי מדיד בינתיים...מה זה משנה? העיקר שיש את מי לחבק, ולקבל חיבוק , והחיים נראים הרבה יותר טוב. אנחנו מוכנים לעשות לא מעט בשביל לקבל אחד....
אבל ילדים אוטיסטים, אצלם זה לא אותו דבר...עד כמה חשוב להם החיבוק? קשה לדעת. חלקם לא באים לחיבוק אלא אם מלמדים אותם. חלקם מסתייגים ורק נוגעים קצת...(זוכרים את נגיעת היד הקלה בהצגה "המקרה המוזר של הכלב"...מומלץ מאד!!). ולכן כה ריגש אותי מה שקרה לי השבוע , עם טל.
טל הוא ילד שעוד מעט יהיה בן חמש, עם תאום זהה, ושניהם יפים, ולרוב שמחים.
אבל טל לא רוצה ללמוד הרבה (אך טבעי... מי רוצה?), ומתעצבן אם חייב. אבל מאד צריך שילמד, כי עוד אינו מצליח לדבר, אך מכיר מאות מילים כתובות, ועכשיו הוא כבר לומד להקליד, כדי שיוכל להתבטא ברור.
אז לקראת קטע השיעור שאלה אותו המטפלת אם ירצה לקבל משהו אחרי משימת למידה. למשל, לקרוא בספר?
וטל הגיב ב "יו (לא)" עם תנועת ראש חד משמעית. אולי משהו אחר כמו חיות הצעצוע? משהו לאכול?.... ושוב "לא". אז אני, שיושב מהצד על הספה, וצופה במטפלות מפעילות אותו, יצאתי מתפקיד הצופה ושאלתי- "אולי תרצה חיבוק ממיכאל??". והוא משיב "כן!" . וכך היה! הוא הסכים לעשות שתי משימות "חובה", והפרס היה חיבוק, אותו הוא בא לקבל (בהפניית גב, לחיבוק מאחור) עם כל הלב והקרבה.
אני כמובן נמסתי במקום.....
ואתם, שקוראים מוזמנים להתחלק בחוויה, עם ילדים שלכם וילדים שאתם עובדים איתם. בידיעה שאם נכלול חיבוקים כמחזקים, בחינם וגם אחרי התנהגויות טובות, ילדים רבים יגיעו לגיל ולשלב הזה בו חיבוקים יהיו חזקים לא פחות ממחזקים אחרים. וזה פתח לחיים טובים יותר לכולנו.
אז שולח חיבוק חם לקראת שבת , ואם עוד יש מסיבת פורים אחרונה- שיהיה שמח! 

משהו בין CBT ו ABA

עם פתיחת מרכז מטר"ה המחודש (מטר"ה אי בי אי בע"מ) התכנסנו, מנתחי התנהגות מצוות המרכז, לחנוך את המקום וללמוד יחד משהו נוסף.
קרן ארז , יוזמת ומנהלת המרכז, העבירה הרצאה על שימוש בכלים השאובים מגישת CBT, בעבודה עם "אוטיסטים בתפקוד גבוה", אספרגרים של פעם...
כיצד ניתן, אפשר וחשוב ללמד בני נוער, ילדים ומתבגרים על הרצף להתמודד טוב יותר עם המצבים המאתגרים בעולם.
כשמכעיסים אותם, כשלועגים להם, כשרק נדמה להם שפוגעים בהם, כשהם לא מבינים מה קורה סביבם, או למה הם שונים, וקשה להם.
ההתמודדות יכולה ורצוי שתיעזר בכל "כלי" אפשרי, וקרן הציגה בפנינו כמה אפשרויות הגלומות ב CBT. למשל מיפוי האירוע, העברתו לסכמה ויזואלית /כתובה, חיפוש הגד חלופי (אלטרנטיבי), ובעקבותיו מעשה חלופי. לימוד היגדים קבועים, "מנטרות", שעליהם חוזרים במצב מסוים, והם מהווים סיוע להתנהגות חלופית ומותאמת יותר.
לא אפרט כאן יותר, אך אעלה כמה תגובות לנושא:
1. כן , חשוב ואפשרי לאמץ הליכים אפקטיביים, גם כאלו שפותחו בגישות שונות. מה שעובד-עובד, ויש לרתום לעזרת האנשים המשוועים לעזרה
2. אין קשר הכרחי בין ההליך המוצע, (שבו יש שימוש בדיבורים ומחשבות ליצירת שינוי במחשבות ברגשות ובהתנהגות) לבין ההסבר התאורטי.  מכך שהדברים מתרחשים אין להסיק את הסיבתיות, זו המשתמעת מהתאוריה הקוגניטיבית. הטענה שהמחשבה היא המקדימה לכל תגובה רגשית והתנהגותית, והיא הגורם - אין לה על מה להתבסס! מחשבות ותגובות רגשיות, גם הן אופרנטים או רספונדנטים (מושגים מניתוח התנהגות המתייחסים למערכת התנהגויות תלויות סביבה ולהתנהגויות קשורות רפלקסים). על כך מדובר בניתוח התנהגות של השפה- VBA- ניתוח התנהגות וורבלית.
3. כולנו חושבים מדברים מרגישים ופועלים. כל כלי אפקטיבי לשינוי בדיבור, בחשיבה וברגשות, כזה שיכול לשמש ילד או בוגר על הספקטרום האוטיסטי, עובד גם על כולנו!! כשעובדים עם הצוותים וההורים של הילדים האלו אנו מפעילים אותם הליכים של הצעה ושכנוע, ניסוח מחדש, הצעת אלטרנטיבה, כדי לייצר השינוי אצלם- שיביא ללמידה ולשינוי אצל הילדים.
4. יש קבוצה של מנתחי התנהגות בעולם שרואה בחשיבה ומלל את אותו התחום, ומרחיבה את אופק ההתערבויות ההתנהגותיות גם על מחשבות, כולל הסתמכות על "דווח עצמי על מחשבות". כלומר אין סתירה בעיניהם בין היותם מנתחי התנהגות בכירים, לבין עיסוקם במחשבות. ואם להם מותר- וודאי גם לנו.
אז תחשבו חופשי......ותתנהגו יפה בהתאם למחשבות הטובות שלכם.....(עצה טובה חינם...)

תפקוד גבוה

ניצלתי יום מחלה קל לצפות בסרט תעודי שחשוב שנצפה בו, אפשר בVOD חינם, ושמו "תפקוד גבוה"
מספר את סיפורם של הורים לילדים שאובחנו כאוטיסטים, שגילו שהם עצמם בספקטרום. בימוי- דנה, אם לילדה בספקטרום.
הסרט חושף באופן מרגש את סיפורם האישי של כמה מהם, ובעיקר את הקהילה שהם יוצרים לעצמם, בארץ (אס"י) ובעולם.
כל מי שעובד בשרותם של הורים לילדים אוטיסטים עשוי לפגוש בהורים שהם עצמם דומים במשהו לילדם. ושונים מן הרגיל. וזו נקודה רגישה ולא פשוטה. מצריכה התחשבות בהורה המיוחד , לא פחות מאשר בילדו.
הקבוצה, כקבוצה וכיחידים, מעלים טענות משמעותיות, המחייבות תשובה והתייחסות.
האם זו "הפרעה" ומה עושה הגדרה כזו לאלו שהם אוטיסטים?
מה הזכויות שיש להקנות להם? שהם יקחו לעצמם כקהילה?
ומה המקום שהחברה נותנת להם, כשונים? האם מקום של כבוד או הסתייגות והרחקה?
מתח בלתי נמנע נוצר בין הקהילה הזו וגישת ניתוח התנהגות. האם הוא אמנם בלתי נמנע?
מנתחי התנהגות פועלים להכין את הילד לתפקוד גבוה ככל האפשר, בחברה כפי שהיא, על ערכיה ונורמות ההתנהגות שלה.
האוטיסטים רוצים את הזכות להיות שונים.
אנו מחוייבים להורים שמבקשים להביא ילד לתפקוד גבוה, כאחד הילדים בחברה. אנו מחוייבים לילד, לשמור על אושרו וזכותו להיות שונה.
את המתח הזה אני מוכן לשאת, ולשקול את הצדדים כל פעם מחדש.
אך אעשה זאת כמנתח התנהגות, שיכול ליצור שינוי לטובת שני הצדדים, ולא כאיש מוסר נייטרלי שמחפש את הצדק.
כי כאן הצדק אינו הנושא, אלא אושרם וחייהם , עצמאותם וסבלם של ילדים, שיהפכו לאנשים בוגרים בחברה. 

כושר גופני

אם כבר כתבתי  על כך, הנה שוב. מספיק חשוב
כי כושר גופני זה דבר חשוב לכל אדם, ילד, נער, בוגר.
אך כדי להגיע אליו צריך להתאמץ. וקשה להביא אוטיסטים להתאמץ.
אבל, אם מבינים כמה זה חשוב, אז מאמנים אותם, בהדרגה, ועם הרבה חיזוק חיובי וגם לא מעט חיזוק שלילי (כלומר הכרח...לא עונש) אפשר לראות שיפור מדורג ביכולת, עליה בכושר.
קצת ממה שאפשר לעשות ולהתחיל בכל גיל הם תרגילים בבית, על השטיח, וכמעט ללא אביזרים.
שכיבות סמיכה, הליכת מריצה, כפיפות בטן, ריצה במקום, ריצה במדרגות, הרמת משקולות ידיים למעלה, הרמת רגליים בשכיבת צד, הרמת חצי גוף עליון בשכיבה על הבטן.. ועוד ועוד.
וחלק אפשר בחוץ, ובעזרת מכשירים. קודם לכל אופניים למרחקים, ובעליות גם. וכן סולמות במהירות, עליות מתח, הליכונים ושאר מתקנים בפארק הכושר השכונתי.
וצעדות ארוכות, וטיולים בהרים.
ותשאלו למה? הרי זה לא חשוב כמו תקשורת ודיבור....
אז זה כן חשוב מאד.
כי מי שמתאמץ לבנות כושר לומד להתאמץ בכלל, להשקיע מאמץ בפעולה שקיבל, לשמוע להוראות גם אם הן קשות, ומתחיל להנות מהשגת מטרה.
הבחורים של גל בחר מאתגר שילוב הם דוגמא טובה לאלו שכבר שנים מתאמנים.
וגם הנער מאילת עולה במסעות ארוכים. וכך גם נערים אחרים. וזה שעשה הקפת הכנרת באופניים לפני כמה חודשים.
כולם יתנהגו טוב יותר בסביבות אחרות. כולם יהיו בחורים לעניין!
ובסוף חלק יגיעו לספיישל אולימפיק..... גאים בעצמם!!!!
וזה נכון גם לבנות!!!
וכמו שהתחלנו, זה לא רק לאוטיסטים!!! להתראות במסע הבא.

ינואר 2015- מוקדש למנתחי התנהגות

שנה אזרחית חדשה. שנה טובה!!
תובנות לסיכום שנה? תקוות לקראת שנה? 
תובנה עם תקוה יחדיו-: הדור החדש של מנתחי התנהגות. 
השנה ראיתי עליה ברורה של כוחות צעירים (בלי שמות, לא זה מה שחשוב), מנתחי-התנהגות של העשור הזה, שלוקחים הובלה ויוזמה לקידום ניתוח התנהגות בישראל של העשור הנוכחי. 
אתר חדש בפייסבוק, יותר מרכזי טיפול, הרתמות כוחות חדשים להוראה, תקווה לרישוי המקצוע, חוגי שיח ומחקר.
האם אתם מודעים לאחריות העצומה שעליכם? 
הדור שלנו, שעדיין עומד בראש (עמותות, חוגים...) יפנה לכם את הבמה בעשור הזה (לא דווקא בשנה הזו....). 
ואתם תהיו שם לקחת את ההובלה! 
האתגר עדיין עצום ורב-
מערכת החינוך, שסובלת מירידה מתמשכת ומעציבה באיכות כח-האדם הנשאב אליה, תשווע עוד יותר מבעבר להדרכה אפקטיבית בניווט כיתה, ויהיה חוסר גדול בהדרכה כזו, חוסר שיתמלא גם בהחדרת הגישה למערכת ההכשרה להוראה (ואתם תלמדו שם), וגם בהדרכת שטח של מורים. הדרכה זו תוכל להיעשות ביעילות על ידי מנתחי התנהגות שיתמחו בתחום. לא בחינוך המיוחד, לא באוטיזם, אלא פשוט בכיתות הרגילות, שבהן מתבצע עיקרו של החינוך וההוראה לכל אוכלוסיית ילדי ישראל, בכל המגזרים. 
החינוך במשפחות, ההתמודדות של הורים עם חינוך בכלל- נעשה קשה יותר בתקופתנו, כשערכים של משמעת, כיבוד הורים וחוק, נחלשים. הצורך בהדרכת הורים, גם לכאלו שזמנם הפנוי לחינוך יורד, צורך זה גדל והולך, ואתם תוכלו לתת מענה לחלק ממנו. 
ומאתגר לא פחות- מספר הילדים המאובחנים בספטרום האוטיסטי ממשיך לעלות, ויטיל עול כבד על החברה- בעיקר בהטמעת שיטת טיפול אפקטיבית להטבת עתידם של ילדים כה רבים. ABA ממשיך להוביל ביכולת לתת מענה, וגם בכך תובילו בכל המסגרות, מזו הביתית, דרך מערכת החינוך הציבורית, ועד מסגרות לחיים. 
אני מקווה שתעמדו באתגרים הגדולים האלו בכבוד ובמקצועיות. 
ולשם כך- כל מי שיכול- שיגיע לתואר שלישי, שמשם תוכלו להגיע לעמדות ההשפעה הנדרשות לתחום. 
בהצלחה. 

ODD- יש דבר כזה?

זה ה"שם" הפסיכיאטרי לילדים שמפגינים התנהגות סרבנית מתנגדת בעוצמה ותדירות גבוהה מאד. לא נשמעים להוראות כלל- ולהיפך- מגיבים בביטויים מתנגדים.
יש כאלה! אך עלינו לזכור- אם היינו רואים את ההיסטוריה שלהם אפשר היה כנראה לראות איך התנהגות זו מתעצמת ומתעצבת על יד תגובות הסביבה! במילים אחרות, היינו מזהים איך אנשים בסביבתם המשפחתית והחינוכית מתדלקים, משמרים ומעצימים את ההתנהגות הזו, ע"י הרבה תשומת לב, בהרבה ניסיונות פיתוי, הבטחות ובעצבנות גלויה.
אתמול בפגישת מטר"ה ניהלנו דיון על ילד כזה.
ואני גם מסכים שהגבתי לתיאור המקרה "בעצבים".
משום שיש אי הבנה בסיסית לגבי הילדים האלו.
כל ילד אחר, שמסרב באופן מזדמן ולא כרוני, מתאים להכין תכנית חיזוקים, משוכללת או מפורטת או פשוטה להפליא, על כל מקרה בו יבצע פעולה, ולחכות לשינוי באחוז המקרים בהם נענה להוראה. ואף להראות ולהסביר מראש מה התנאים לחיזוק "שאם תעשה תקבל משהו שאתה רוצה", ברמה המותאמת לאותו ילד
אבל לאילו שאצלם המצב הוא כרוני- כל ניסיון לעשות "עסק" או  הסכם, זה שוב נפילה למלכודת התנהגותית- כי עיקר ההתנהגות שלו תהיה לשבור את ההסכם
לילדים אלו העיקר, וראשית התכנית צריכה לבא מתכנית פשוטה: "תכנית אין בררה". תכנית אתה חייב! שבה הכפיה והחיוב נעשים על בסיס שאין בו כלל פיתוי והבטחות. רק אין בררה. וזה מוביל מיד לשימוש בתנאים שליליים, אלו המכונים תנאים אברסיביים.
אם זה גיל צעיר- אפשר להובלה פיסית. אם יותר- צריך לבחור את הניתן לביצוע. כולל הרחקה לפסק זמן עד שמבצע, או מניעת כל תנאים נעימים עד שמבצע, או אפילו הגברת האברסיה (תנאים לא נעימים)- עד שמבצע.
למשל- לטרחן לו עד שיתחיל לבצע.
למשל- להשתמש בדיבור מאד אסרטיבי/מפחיד.
ורק אחרי ביצוע שנעשה ללא הצבת אברסיה- אז להתחיל לחזק חיובי. ולחזק בכמות ובאיכות גבוהה.
אבל בשיחה אתמול נסחפתי בהתלהבות ולא הדגשתי ולא הדגמתי (ועל כך סליחה עם השומעים)- שגם את האין בררה מאד נכון ורצוי להציג בשקט, לא בכעס, לא במילים קשות, לא במילים פוגעות, לא בהעלבת הילד. כן חובה עלינו לברור את המילים והמגעים שאיתם נשתמש.
וזה נכון גם לגבי האופן בו מוצג העניין. ואפילו רק כדי ששומענו ישתכנעו שהסבר וההליך שמוצג- הוא חיובי, ונכון, ומתבקש, ומכבד.
ואת הסרבנים הקטנים שאתם מחנכים- תזכרו שלא לפתות בכל פעם. ולא להסביר בכל פעם! לפעמים פשוט להגיד שחייבים, (כי אמא אמרה....).

ABA וחיפה

היום אני אחרי פגישה עם משפחה שלא הכרתי , מאזור חיפה.
ילד חמוד בן חמש+
אבל רק אחרי שבערך לאורך שנתיים, התקדמותו לא מספקת, נזכרו לאמר להורים שאולי יתאים לו ABA......
ואני שואל- איך זה שחיפה היא אזור שכל כך לא פתוח ולא נפתח, לטיפול היעיל ביותר בקידומם של ילדים אוטיסטים?
אפילו הקרבה הגאוגרפית שלי מזיכרון יעקב לא הועילה לאורך השנים......
גם התקדמותם הטובה של ילדים לא מעטים בחיפה לא הזיזו כהו זה את התפיסה במערכת החינוך.
אין שם אף גן או פעוטון בגישת ABA!! (אולי בקרוב יקרה שינוי...)
ו"בית מילמן" בגישתו הגרינשפנית שולט באופן מלא בשרותים לילדים אוטיסטים.
עד כדי כך שהורים פשוט נרתעים, כאילו עברו שטיפת מוח.....שרק לא יתקרבו לABA, זה הרי אילוף....
וההתניה הפשוטה ביותר, שבה ילד צריך להתאמץ קצת ולעשות משהו (שאנו מבקשים) כדי לקבל דבר שהוא מבקש- נחשבת בעינהם הליך חינוכי בלתי ראוי לילדים עם קשיים כאלו!
אז הקדשנו פגישה שבה הילדון קיבל הקפצות, זמן סמרטפון, ואפילו מעט שתיה (שומו שמים, להתנות התנהגות עם מזון??), בתנאי שילך אחרינו מחדר לחדר, יתאמץ לטפס כדי למצא את מבוקשו , יתן כיף ביד ושאר זוטות, רגע לפני שהוא מקבל!!
ולהורים היה קשה עם זה!!
אפילו שזה היה שמח, ללא כל התנגדות.....מלא חיוכים!
אז אני כותב בזאת כתב אשמה חמור לבעלי מקצוע רבים (מרופאים ועד קלינאים, מגננות ועד יועצות) שפוגשים ילדים והוריהם, ואינם מציגים בפניהם את שתי הדרכים, אלא משחירים את דרכנו בהקשרים שליליים. ...
אני מקווה שתינתן לילד הזדמנות, ולי להוכיח שכן, אפשר ללמד אותו בטוב, ובלי טראומות, להתקדם ולעשות עוד ועוד.
רק זמן חסר. ותרפיסטית אחת עם ניסיון שצריך למצא מהר....
קדימה לעבודה....

תרגום המבחן...

כידוע או לא- יש בעולם מבחן הסמכה למנתחי התנהגות.
הגורם המסמיך- ועד עולמי -"הבורד" , יושב בארה"ב , קובע את התקן ומכין את השאלות. BACB שמו.
הכל באנגלית.
וכבר עשו תרגום של המבחנים לכמה קהילות "קטנות" בעולם- דוברי הספרדית, הסינית, האיטלקית.....
עכשיו הגיע תורנו. על אף שדוברי עברית יש מעט בעולם- הם הסכימו להעביר מבחנים מתורגמים גם לשפתנו העתיקה.
אלא שלתרגם לעברית זה לא עניין של מה בכך. בטח לא פשוט יותר מלתרגם לסינית...
כי לא רק שהתחביר שלנו אחר מאד- גם המושגים לא חופפים.
ישבנו קבוצה של מנתחי התנהגות "מובילים" משני מסלולי ההכשרה ועסקנו בביקורת לתרגום שעשו מתרגמים מקצועיים.
אז חוץ מזה שעשו עבודה גרועה בתרגום עצמו, בשאלות רבות, נדרשנו שוב לעניין המושגים עצמם.
רק חלק מהם מוסכמים כבר. חיזוק, גירוי, הכחדה.....
רבים עוד יותר נמצאים במחלוקת.
דוגמאות: האם לתרגם מילים שנכנסו לשימוש בלועזית? מילה כמו "פונקציונלי" להשאיר או לתרגם ל"תפקודי"?
"קליינט" להשאיר או לתרגם ל"לקוח"?
ומהי פרוצדורה- הליך או תנאי.
ו- BACKUP זה גיבוי או חלופי?
וכך ישבנו שעות רבות - ולא הכל הוסכם.
השאלות מתורגמות ומחכות לנבחנים (תתכוננו...)
אבל העברית עוד לא הכילה את כל המושגים הנדרשים.
ורק ההתנהגות היא שם בכל שפה- מנומסת או חצופה, תומכת או מכשילה.
ונשאר לקוות- שתתנהגו יפה, בלי קשר לשפה שבה הדברים נאמרים!!
שבוע טוב

שמחת הורים

אין כמו שמחת הורים. ואין כמו לסייע ולהביא לשמחת הורים.
ולפעמים מסרים בטלפון באים ומשמחים בשמחת הורים.
למשל- כשילד נגמל.
אחרי שנים של חיתולים, והילד כבר אחרי גיל ארבע....
מתחילים תהליך, והילד מצליח לעשות בשרותים. זו התחלה טובה. וכבר כמה שבועות הוא מצליח להישאר יבש, אך אינו יוזם. אינו מבקש, ואינו הולך לבד לעשות...
ואז מגיע אלי מסרון-
"היום פתאום הוא הלך לשם לבד, הוריד לבד, עשה לבד, לחץ על הורדת המים ויצא- אני מעופפת מאושר!!"
אז גם אני מאושר.
עוד  נצחון קטן במלחמתי בחברות התיתולים!! (יש להן חלק לא מבוטל  בצרה הזו...)
תזכרו, לכל הילדים (למי שיש כאלו עכשיו, ולנכדים גם כן), וגם האוטיסטים- צריך להתחיל תהליך גמילה בגיל שנה וחצי! לכל היאוחר. להושיב על הסיר פעמים רבות, בזמנים שזה צפוי, לחזק מאד כשזה במקרה מצליח והתהליך מתחיל.....
רוצים להשתכנע- יש גם ספר בנושא....(http://www.daphnatayar.co.il/Book.html)
שבת שלום
מיכאל

סוכה ואושפיז

הפעם משהו לא טיפולי כלל.
ערב סוכות. צהריים. בערב היו מתוכננים להגיע כל ילדינו, והחדרים יתמלאו לתפוסה מלאה, כולל נכדים.
בטלפון מתקשר בחור, על שביל ישראל, שביליסט. יש לו שאלה. האם יוכל להתאכסן אצלנו הערב, ערב החג. (כי אנחנו ברשימת מלאכי שביל , המארחים שביליסטים באופן שוטף. )
אבל הרי הערב זה משפחתי כל כך, ועמוס. 17 איש בכל מקרה סביב השולחן שבסוכה. וחדר השביליסטים תפוס....
התלבטות קצרה והחלטה- כן אתה יכול להצטרף. תמיד אפשר עוד מישהו, ואושפיז לסוכה זו מצווה....
ומגיע אורי. בן 28. הולך לבד את השביל. כל כך מודה שהסכמנו לארח אותו. בן קיבוץ בעמק בית שאן, תרם כמה שנים בעבודה בגרעין "נוער עובד" בכרמיאל, ועכשיו מתחיל את שביל חייו שמחוץ לקומונה הזו. ויש לו איך להתחבר עם ילדינו, שאף הם בקיבוץ עירוני....השתלב מיד בהכנות לחג ופוררנו רימונים יחד.
ומקום לא חסר. והגשם שירד בשעות אחר הצהריים, נרגע אחרי שש, ולקראת שבע הוחלט- אפשר בסוכה. ניערנו הסכך מהטיפות, ערכנו שולחן, וחגגנו כולנו בסוכה. בירכנו את כולם, וגם את האושפיז שלנו, והוא ברך את האירוח הספונטאני .
למחרת כשעזב השאיר על המזרן מזכרת בתודה-  מובייל, מלאכת מחשבת של שווי משקל, בו תלויים אגוז ובלוט, פרי ברוש ואקליפטוס, הנעים בשווי משקל ברוח הסוכה. למזכרת.
והכל כדי להזכיר לנו שארעיות, וספונטאניות, ורגע אחרון- הם רק הזדמנות לדברים טובים ויפים, שמחוץ לשגרת חיינו
חג שמח
מיכאל

רק תיקון קטן

זה לא קפנודיס- אלא יקרונית. צריך לדייק בשמם של האויבים. 

אויבי הגן והבוסתן

התאנה שלי, אחת משלל עצי הבוסתן, עברה ועוברת עדיין התקפה מרושעת, כמעט שטנית, של מזיק מאיים. אני בא אל העץ  ומוצא אותו מחורר. אל תוך ליבת הענפים מתחתרת תולעת ענק, למעשה זחל, שיודעת לכרסם את דרכה אל תוך הענפים ומתחת לקליפה. היא מצליחה ומומחית בהוצאת הנסורת הנוצרת לאחור, אל פתח החפירה, ובהעמקת האכילה של ליבת הענפים והגזעים. אחרי ברורים קצרים אני נזכר שראיתי גם את החיפושית אליה שייך הזחל הזה. חרק ענק ואימתני, ארוך מחושים ומנוקד בצבעים, ושמה- קפנודיס. אויב המטעים והעצים הנשירים.
ישנה אופציה של הרעלה. צריך בשביל זה רעל , שיוזרק אל תוך המחילה, וזו תאטם עליו. (קצת מזכיר תאי גזים...). מי אני, טבעוני וחקלאי אורגני, שאבחר בדרך זו? כל עוד אפשר שלא לקנות רעלים ולתרום לזיהום העולם- אמנע מכך.
ומה עוד אפשר- עם חוט ברזל לנבור ולחפור אחריה- ולפגוע בה ממש! לא קלה המלאכה ודי מתסכלת. חשבת שהגעת עד אליה- לא , למחרת מתברר שהנסורת עדיין יוצאת. שניים מהזחלים הושמדו, אך המאבק לא תם. יש עוד.
ומי יודע אם התאנה תעמוד בנסיון. ודווקא אחרי שהורכבו בה זנים חדשים. לא חבל?
ומי יודע אם אני אעמוד בנסיון, אתמיד במאבק, לא אתייאש, ונעבור את העונה בלי להפסיד את התאנה.
וכתמיד הגן והבוסתן הם רק משל לחיים.
שטנים שונים ומשונים תוקפים אותנו. אויבים רבים קמים מולנו. כל אחד מתחתר בעניין אחר. זה מכרסם בבריאות הילדים, זה הורס את התנהגותם, זה פוגע בפרנסה, זה בחברות ובאהבה.
כשאתה מגלה את זה התולעת כבר בפנים, הנסורת כבר בחוץ, והאיום כה כבד, שאולי יכרתו ענפים שלמים. ולפעמים אפשר להיזכר שגם ראינו אותו לפני התקיפה, אבל עוד לא ידענו שזה הוא, התמים ארך המחושים, ולא הגבנו בזמן.
והדרך להתמודד לא פשוטה. יש מציעים לנו רעלים מלאכותיים, (אפילו תרופות פסיכיאטריות) יש רעלים טבעיים (לרוב בדמות ענישות חמורות) , ויש התמדה עיקשת לא לוותר ולהלחם כל בוקר מחדש. בעקשנות, בתקווה.
כזו למשל היא תופעת הפגיעה העצמית, SIB. אולי אקדיש לה את הבלוג הבא.
שלכם, לשנה טובה מאד, נטולת חפירות שכאלו. שנת פירות מתוקים, ילדים שמחים, ושלום לארצנו ולעולם.
מיכאל

רחוק וקרוב

התקופה האחרונה היא בסימן זה של קרוב ורחוק.
הייתי רחוק מכאן בחופשה בקוסטה ריקה. וגם במקסיקו. כן, זה רחוק ונשמע מלהיב עוד לפני שהגעת לשם. החופים כה יפים, הג'ונגל גולש עד קו המים. הרי הגעש מכוסים עננים ולפעמים נגלים ומפתיעים. גלי האוקיינוס כה גבוהים שהגולשים עושים חיים. הפרפרים גדולים כל כך, וצבעוניים.
אך בחוף אחד קטן בשמורה יפהפייה בשם מנואל אנטוניו, היה זוג הורים מקסים, שלא ויתרו על האתגר והחופש, ובאו עם ילד אוטיסט לקוסטה ריקה, לשמורה. אותן התנועות, כשהוא יושב בחול החוף ומשחק בחול בתמימות, אבל לגמרי שקוע בעצמו, ואח"כ, בלי שפה, לארגן אותו בתמיכה מלאה כי כבר צריך ללכת....ולמרוח ולהלביש....כי הוא גדול אך לא עצמאי.
כמעט שנתתי להם מדליה, אך רק עברתי על פניהם. והרגשתי כה קרוב.
אז כשאני בחופשה יש מה שמזכיר לי שיש משפחות כה רבות שקשה להם לצאת לחופשה.
וכמה חשוב שיצאו.
והנה יש זוג הורים שהצליחו אף הם, מכאן, בארצנו- ויצאו לסופ"ש בחו"ל. כן, צריך גיבוי סבתא ותרפיסטיות לכסות כל אחריות וזמן, אבל עשו ניקוי ראש, וריענון לעצמם. וחזרו והכל בסדר!!
ועוד- מרחוק שמענו על תחילתו של המבצע, והוא היה בתוך הסמארטפונים במשך החופשה, ובכל זאת יוצאים וחוזרים, וממשיכים בשגרה גם כשכאן בלאגן- כי נזכור, ישנם אלפים שמעבירים את הקיץ במצב של "אין חופשה לרגע". בין אם זה מילד מיוחד שלא נותן מנוח ואין למי להשאירו , או שכל כך קשה איתו, ובין אם זה מה"מבצע" וגרורותיו. ולא רק בחופשה יותר קשה איתם- גם בממ"ד, ובעת אזעקה!
ויש עוד קצת קיץ וקצת הזדמנות
ואם אפשר לעזור נעזור- שתהיה לכולם קצת חופשה!!

להתאמץ יותר

דברים שלומדים מנכד צעיר. דברים שלומדים ממעבדת עיצוב התנהגות.

לפני כמה ימים התקיים בסמינר הקיבוצים הכנס המעניין על ניתוח תפקודי, עם אורחים מאוניברסיטת ווסטרן מישגן.

הרצאה אחת קצרה הביאה 7 סרטונים קצרים המראים 7 מערכי ניסוי בהקניית התנהגות לעכברי מעבדה, או בקיצור שעורי אילוף קצרים.

איך יוצרים ערך מחזק לצליל? מצמידים אותו למחזק טבעי כמו מים.

איך מלמדים ללחוץ על מתג כדי לקבל מים?

 ואיך מלמדים ללחוץ על המתג רק בנוכחות מנורה דולקת? 

 ובכן לא קשה ללמד עכבר לבן את הדברים האלו, וסטודנטים שלומדים לעשות זאת במעבדת האוניברסיטה זוכים ללמוד עקרונות של "ניתוח התנהגות "גם באופן הזה.

ניסיון אחד היה נחמד במיוחד. איך מלמדים ששווה להתאמץ? זו כבר חכמת חיים חשובה לכולנו!

אחרי שמלמדים את ידידינו הלבקן ששווה ללחוץ (כי יקבל מים, זה הצמא למים) מתחילים להוסיף משקולת קטנטונת על ידית המנוף של אותו המתג. ועוד אחת, ועוד. בהדרגה הוא נדרש ללחוץ חזק יותר ויותר כדי להפעיל את "קבלת המים". ובאמת הוא לומד להפעיל את "כל כובד משקלו" להפעלת המתג.

האם עברנו אף אנו אימונים כאלו? עובדה שאנו מתאמצים...

בשבת ביליתי עם נכדי יותם בבריכת מים רדודה, מי מעיין כמעט צלולים. רבצנו לנו אפרקדן במים. השקעתי את ראשי במים ושחררתי בועות- וזה היה בעיניו מצחיק מאד!! הרמתי את ראשי ויותם מיד לחץ עלי חזרה, כאומר: "סבא , תעשה עוד פעם בועות"! וכך עשיתי, כמצופה מכל סב מאושר. אבל אז הגברתי מעט את התנגדות שרירי הצוואר שלי...ותוך זמן קצר יותם לחץ חזק יותר כדי לקבל את אותן בועות מתחת לפני המים. הצחוק לא פחת, אך המאמץ עלה בהדרגה.

ומה אנו לומדים מכך? את המובן מאליו! שכולנו לומדים את אותו השיעור בחיים. ומשקיעים הרבה יותר כדי לקבל את אותו הדבר.....

הצרה היא דווקא מאלו המנצלים זאת לרעתנו, ומאלצים אותנו לעבוד יותר קשה תמורת אותו שכר....

חופשת קיץ נעימה!

דסנסיטיזציה

מילה קשה המילה הזו. וכל נסיון עיברות לא עזר. "הקהייה" לא נקלט....
אבל לפעמים זה מה שאנחנו עושים. צריך לזהות שמדובר בחרדה מותנית וללכת על זה.
זה מה שקרה במעון לקטנים אוטיסטים, וזה קרה למנחה! היא מצאה שהיא מהווה, שלא באשמתה, גירוי מעורר חרדה אצל ילדה קטנה וחביבה. הילדונת מוכנה לשחק וללמוד יפה עם מטפלת שיושבת איתה בפינת העבודה המוגנת שלה, אבל אם מנתחת ההתנהגות ניגשת לצפות בה- מיד בא בכי וסרוב להמשיך לפעול. וכך גם אם היא רק נכנסת לגן ומסתכלת עליה!! בקיצור- איך אפשר לעשות תכנית לילדה שאין אפשרות לצפות בה? וגם איזו הרגשה מבאסת לגלות שאתה מעורר חרדה!! אז ניסיתי בהדרגה. חשפתי את עצמי לעמדת העבודה שלה עם הגב בלבד. עבר בשלום. הסתובבתי חצי צד, ועיני ממוקדות בחלון- היא המשיכה לתפקד אך שלחה מבטים מודאגים (כך דווחה המטפלת שאיתה), הוספתי יד וביקשתי לקבל משהו- המטפלת נתנה לי וזה עבר בשלום, שלחתי פריט מסויים בלי להסתכל לשם- ועבר בשלום (ושוב לעיתים על גבול הדאגה על פניה החמודים), וכך צעדים קטנים ביותר של "הצגת גירוי שקרוב למעורר חרדה"- אך בדרגה שאינו מעורר..ואז כבר זרקתי מבט קצר, ועוד מבט, והשתתפות בפעולה, והגשת פריט- וסיימנו בקשר עין ארוך עם חיות צעצועים.
כלומר- כשמזהים שמישהו בבכי חרדה מגורם כלשהו- לא חייבים להבין מתי ולמה זה קרה, מאין ההתניה הזו (פאבלובית הפעם, באמת), אלא אפשר לחשוף מאד בהדרגה- תוך כדי שדואגים להשארת מצב רוגע, וזה יכול לעבור במפגש אחד....
הלוואי שזה היה כל כך פשוט- אבל זה גם לא כל כך מסובך.
שבת שלום
 

מאי, שושן צחור וזיכרון

התנהגויות רבות אצל כל בני המין האנושי הן התנהגויות זכרון לאלו שקדמו לנו, לקרובים שאינם.
בכל השבטים ובכל התקופות, היו פולחנים של זכרון, ימי זכרון, טקסי יזכור מיפן עד מצרים, מהאינדיאנים ועד האפריקנים.
לעיתים היו רוקדים, לעיתים משתחווים, לרוב גם הדליקו אש, אכלו ארוחות, העלו זיכרונות.
עכשיו, כשאנו לקראת יום הזכרון המדינתי, וכה רבים יהיו עסוקים כך או אחרת בטקס פרטי או ציבורי, אפשר לחשוב על כך גם בניתוח התנהגות. (לא צריך להשאיר את זה לפסיכולוגים בלבד.....)
לא שיש לנו את כל התשובות, אבל אנו יכולים כבר לשאול שאלות.
מה מחזק התנהגויות כאלו? מדוע טוב לנו בהם, וגם כשהם לכאורה כואבים- בו בעת  הם מפוגגים אבל, תומכים במתאבל, מעודדים את הזוכר.
ומדוע התנאי והתזמון לקיומן קשור לזמן מסויים, ולרוב לחלוף שנה שעברה מאז אותו הזמן.
האם יש להם ערך השרדותי למין האנושי , שנתן להתנהגויות אלו תוקף הטבוע בכלל המין האנושי או בכלל תרבויותיו?
ברור שיש להן קשר לתנאי הכחדה- אדם יקר לנו הלך לעולמו, וכל ההתנהגויות שהיו קשורות בתגובותיו אלינו, בנוכחותו-בחיזוקיו כלפינו- אבדו ואינם. והנה, בתנאים אלו , כמו בכל עיתות הכחדה, קשה לנו.
אבל התנהגויות הזכרון כנראה מחוזקות בחיזוקים כאלו ואחרים. מבני השבט שלנו שבאים אף הם ומחבקים, מהזכרון שמתרענן ומזכיר ארועים טובים שהיו......
וגם אנו, משפחת בן צבי לענפיה עורכים כבר כמה שנים טקס כזה, בו אנו הולכים לראות את השושן הצחור, הפרח הנדיר שאבינו עמוס מצא מחדש בכרמל, ומאז מותו אנו שם במועד המתאים, בין סלעי המצוקים הכרמליים, מוצאים את השושן הפורח, זוכרים את אבא, קוראים בהתלהבות "הו הו שושן צחור" פורסים את ידינו לרווחה ומברכים "ברוך אתה הטבע " ומשהו מאבא שלנו ומפרח השושן הנדיר והמרשים הזה, שורה עלינו, ומחזק אותנו גם בהעדרו.
אחרת איך אפשר להסביר שנתמיד ונבוא שוב........אז התחזקו בטקסים, ולאחר מכן שימחו ביום העצמאות. ולתפארת הטבע בישראל